סטאשה גומינק: תיקנתי לחולים שלי מחסור אחד — ויצרתי להם אחר
"הבנתי שאולי הכנסתי אותם למצב שבו הם משתמשים ביותר מאבני הבניין האלה — ובעצם דחפתי אותם למחסור אחר." — ד"ר סטאשה גומינק
זה פרק שכותרתו מבטיחה ויכוח על תוספים, ומה שיש בו בפועל הוא משהו נדיר יותר: רופאה שמספרת בפירוט איך טעתה, מה המטופלים שלה אמרו לה, ואיך זה שינה את הבנתה.
איך היא נקלעה לזה בכלל
גומינק היא נוירולוגית, ותחום הכאבי ראש הוא חלק גדול מהעיסוק שלה. הסיפור מתחיל במטופלת אחת:
"היא חוזרת ואומרת: התרופה שנתת לי לכאבי הראש שיפרה אותם, אבל אני כל כך עייפה."
ואז היא מסתכלת בבדיקת השינה של אותה אישה:
"ואני מסתכלת על בדיקת השינה שלה וחושבת: אלוהים, לא פלא שהיא עייפה. זה ממש רע."
והפרט שהיא מדגישה הוא זה שהופך את זה לרלוונטי לכולם:
"וזה בלתי נראה. בלתי נראה לחלוטין לשאר הרופאים, כי היא נראית מצוין."
מכאן היא עושה משהו שהיא עצמה מציינת כחריג — היא בודקת דברים שאינם בתחומה:
"אז אני עושה בדיקת B12 ובדיקת בלוטת התריס, כי אין לי מושג מה לעשות."
ה-B12 חזר נמוך בצורה קיצונית. והיא מוסיפה:
"מעולם לא עשיתי בדיקת B12 למטופל עם כאבי ראש מאז שאני עוסקת בכאבי ראש."
הגילוי לא הגיע מהיפותזה. הוא הגיע מכך שרופאה הודתה שאין לה מושג, ובדקה משהו שלא היה אמור להיות קשור.
ואז, בזמן שהיא בודקת B12 אצל כל מטופלי בדיקות השינה שלה, אחת מהם מזכירה שהרופא שלה אמר שוויטמין D שלה נמוך.
מה שהיא מצאה — ומה שהיא לא ציפתה לו
כשהתחילה לתת ויטמין D למטופלים, המסקנה הראשונה שלה נגדה את כל מה שנשמע בשיח הציבורי:
"למדתי שכל אדם ואדם זקוק לכמות ייחודית. מפחיד מאוד."
ולמה מפחיד, היא מסבירה מיד — כי המשמעות היא שכל ההמלצות האחידות שנשמעות בחוץ אינן מתאימות:
"זה אומר שכל השאר אומרים: קח 5,000, קח 10,000, קח 20,000. אני לוקח 100,000 פעם בחודש."
היא גם מציינת שמעל רמה מסוימת — סביב 60 — מטופלים התחילו לדווח שהשינה שלהם השתפרה.
אבל אז מגיע החלק שבגללו שווה לקרוא את הפרק.
"האם את עשית לי את זה?"
גומינק מתארת את הטעות שלה בלי לרכך, ומצביעה על מקורה — ההכשרה שלה:
"עדיין פעלתי מתוך האמונה השגויה שיש רק משתנה אחד. גדלתי ברפואה על תרופות. זאת אומרת שמתאימים את התרופה לתלונה. אה, זו לא עבדה? אז ננסה את זו."
ואת השיפוט העצמי היא לא חוסכת:
"אני מתביישת שהסתכלתי על זה כך, אבל זו הייתה ההכשרה שלי. אז חשבתי שוויטמין D הולך לתקן הכול."
תוך חצי שנה, לדבריה, המטופלים התחילו לחזור. אחד עם כאבי מפרקים בכל הגוף, שרופאו כבר עמד להפנות אותו לבדיקת מחלות אוטואימוניות. ואז שתי נשים באותו חודש, עם תחושת שריפה בכפות הידיים והרגליים.
"לשתיהן אין שום דבר במשותף, חוץ מזה ששתיהן סובלות מכאבי ראש ושתיהן לוקחות ויטמין D איתי כבר שנתיים."
והשאלה ששאלו אותה היא זו שנשארת:
"והן רוצות לדעת: האם זה קשור לוויטמין D שאני לוקחת איתך?"
מה שהיא הבינה
התשובה שגומינק הגיעה אליה משנה את המסגרת כולה. היא לא חשבה שהוויטמין הזיק ישירות, אלא שהוא הצליח:
"פחדתי שמה שעשיתי — למרות שהשינה שלהם השתפרה וכולנו שמחנו על זה — הוא שהכנסתי אותם למצב שבו הם משתמשים ביותר מאבני הבניין האלה, ובעצם דחפתי אותם למחסור אחר."
והניסוח שלה מדויק:
"אני גורמת להם לבצע יותר תיקונים, ועכשיו חסר להם משהו אחר — ואני לא יודעת מה."
ההיגיון פשוט ואינו אינטואיטיבי: אם מחסור עצר עבודת תחזוקה בגוף, אז הסרתו מפעילה אותה מחדש — והעבודה הזו צורכת חומרים נוספים.
והיא מדגישה שהמורים שלה בעניין הזה לא היו עמיתים:
"המטופלים שלי הם אלה שלימדו אותי את כל הדברים האלה. ואני מספרת לך את הסיפורים המביכים האלה כי הם נכנסים ואומרים: את עשית לי את זה? זה מאוד לא נוח."
ומה שהיא עשתה עם אי-הנוחות:
"ואני לא יודעת — אבל אני מרגישה מחויבות לגלות."
והתשובה הגיעה עם ספר
הסגירה של הסיפור מגיעה בדיוק מאותו כיוון שממנו הגיעה השאלה — מטופלת.
"ואז מטופלת נכנסת עם ספר."
הספר עסק בחומצה פנטותנית, כלומר ויטמין B5. ותגובתה הראשונה של גומינק מסגירה עד כמה היא לא חיפשה את זה:
"חס וחלילה, זה עוד ויטמין."
מה שגרם לה בכל זאת לקרוא היה שגם היא עצמה פיתחה באותה תקופה כאב מוזר, עד כדי כך שלא הצליחה לשבת ולדבר עם מטופלים בסוף היום. כלומר היא חשדה שיש לה אותו דבר.
והמנגנון שהספר תיאר חיבר בין הקצוות:
"חומצה פנטותנית היא כימיקל שמייצר דבר שנקרא קו-אנזים A. קו-אנזים A אחראי לייצור קורטיזול."
וגומינק, כנוירולוגית, מזהה מיד למה זה רלוונטי לה:
"וקורטיזול הוא עניין גדול בשינה. אנחנו מדברים על קורטיזול כל הזמן, על התזמון שלו — והוא ענק בדלקת."
היא מציינת שלא חשבה שזה מסביר את תחושת השריפה, אבל שזה משהו שהיא חייבת להכיר.
אבל הדבר שהיא מדגישה כתרומה האמיתית של הספר אינו הטענה שבו:
"מה שהספר עשה זה ששלח אותי אל המקורות."
והמקורות הובילו למקום לא נוח: מאמרים משנות החמישים, ממעבדה שהיא מתארת כמצמררת, לצד בית כלא במדינת איווה — ניסויים באסירים, לפני שהדבר הפך לבלתי חוקי. הממצא שדווח שם היה שחסימה של חומצה פנטותנית למשך שבועיים מייצרת שורה של תופעות, וביניהן חוסר יכולת לישון ותלונות במערכת העיכול.
שים לב לתנועה: מטופלת הביאה ספר, הספר הוביל למקורות, והמקורות הסבירו את מה שהמטופלים כבר תיארו.
האזהרה שנובעת מזה
מכאן מגיעה העמדה שלה על תוספים בכלל, והיא חדה:
"ויטמינים הם סוג של ביו-האקינג. הם מסוכנים בדיוק כמו כל תרופה שתכניסו לפה. אם אינכם יודעים מה אתם עושים איתם, דברים רעים יקרו לכם."
והפרט שהופך את זה למעשי הוא איך נראים אותם דברים רעים:
"ולמרבה הצער, לעיתים קרובות הדברים הרעים האלה הם בדיוק אותו דבר שהיה לכם לפני שלקחתם את הוויטמין."
כלומר תסמין שחוזר עלול להיקרא בטעות ככישלון של התוסף, בזמן שהוא דווקא סימן להתקדמות שיצרה מחסור חדש. ולכן ההנחיה שלה אינה מינון אלא תשומת לב:
"לכן אתם צריכים לשים לב למה שאתם מרגישים."
היא מספרת שבנתה מסלול שמכיל גם יומן — צריך לתעד מה קורה לכם.
ומה עם השמש
נקודה נוספת שהיא מעלה נוגעת להבדל בין תוסף לבין הדבר עצמו:
"נטילת תוסף ויטמין D אינה אותו דבר כמו להיות בחוץ, כי אנחנו סופגים אותו דרך העור. אבל מה שאמרו לנו הוא: לעולם אל תיתנו לשמש לגעת בעור שלכם."
ולגבי היקף הבעיה שהיא מתארת, היא לא מצמצמת: מיליארדים בעולם סובלים מבעיית שינה, ולדבריה הטיפול המקובל — וילונות אטומים, שעת שינה קבועה — אינו מה שעוזר לאנשים שמגיעים אליה, כי הם כבר ניסו את זה.
מה לוקחים מזה
- הגילוי התחיל בהודאה באי-ידיעה. גומינק בדקה B12 ובלוטת תריס אצל מטופלת כאבי ראש כי, בלשונה, לא היה לה מושג מה לעשות.
- "כמות אחידה" אינה קיימת אצלה. הממצא המרכזי שלה הוא שכל אדם זקוק לכמות אחרת.
- מחשבה של משתנה יחיד היא המלכודת. היא מייחסת אותה להכשרה רפואית שמתאימה תרופה לתלונה.
- תיקון מחסור מפעיל עבודה שצורכת עוד. זו ההשערה שהסבירה לה למה מטופלים חזרו עם תסמינים חדשים.
- תסמין חוזר אינו בהכרח כישלון. לפי ההסבר שלה הוא עשוי דווקא לסמן שינוי — ולכן היא ממליצה לתעד.
- וזהירות אינה סיסמה. מי שמוכרת מסלול טיפול היא זו שאומרת שוויטמינים מסוכנים כמו תרופות.
הבא בשבילכם
בריאות וכושראנדרו הוברמן: אור, נשימה וטלפון בחדר אחר — שלושה כלים בלי עלותלקראת צאת ספרו, הוברמן עובר עם סטיבן ברטלט על ההרגלים היומיים שלו. שלושה מהם נשענים על מחקר שפורסם ואינם עולים דבר: ימים בהירים ולילות חשוכים, נשימה אחת שמרגיעה בזמן אמת, וטלפון שיוצא מהחדר כשצריך להתרכז.לקריאה ←