לואיזה ניקולה: אלצהיימר מתחילה בשנות ה-30, והשינה היא זו שמנקה
"זו מחלה שניתנת למניעה — אבל היא כמו סרטן בשלב סופני. ברגע שמקבלים את האבחנה, אין תרופה." — לואיזה ניקולה
לואיזה ניקולה היא נוירופיזיולוגית שעוסקת בביצועים קוגניטיביים, ומגיעה לשיחה עם מטרה מוצהרת אחת. היא לא מנסה לכסות את כל בריאות המוח — היא רוצה לדבר על מחלה אחת, ועל מה שלדבריה אנשים לא יודעים עליה.
הטענה שמסגרת את השיחה
הנתונים שהיא פותחת בהם ידועים חלקית: כ-60 מיליון בני אדם בעולם חולים באלצהיימר. מה שפחות ידוע הוא מתי זה מתחיל.
"היא מתחילה בדרך כלל בשנות ה-30 שלנו."
והנתון השני הוא זה שמניע אותה:
"70 אחוזים מהם נשים."
ניקולה לא מסתירה שזה מרגיז אותה. לדבריה נשים לא יוצגו מספיק במחקר, ממעיטות בחומרת הסימפטומים שלהן, או חוששות מכדי לשאול את הרופא.
ומעל הכול עומדת האמירה שהיא חוזרת אליה:
"זו מחלה שניתנת למניעה — אבל היא כמו סרטן בשלב סופני. ברגע שמקבלים את האבחנה, אין תרופה."
הפער בין השניים הוא כל העניין: מחלה שאפשר למנוע, שאי אפשר לרפא — ושמתחילה עשרות שנים לפני שמישהו חושב עליה.
החלבון שהואשם לשווא
החלק המדעי המעניין בשיחה הוא היפוך של סיפור מוכר.
במשך שנים הוצג עמילואיד בטא, חלבון שמצטבר במוחם של חולי אלצהיימר, כאשם המרכזי. ניקולה טוענת שזו הבנה שגויה של התפקיד שלו:
"עמילואיד הוא בעצם פפטיד אנטי-מיקרוביאלי. עמילואיד בטא הוא דבר טוב — הוא מגן על תאי המוח."
כלומר, לפי ההסבר שלה, נוכחות החלבון אינה הבעיה. הבעיה היא מה שקורה — או לא קורה — אחר כך.
מכונת הכביסה שפועלת רק בלילה
וכאן מגיע המנגנון שהוא לב הפרק.
ניקולה מסבירה שבמוח יש תאי גליה, שיושבים סביב תאי העצב ומשמשים כמערכת החיסון המרכזית שלו. ובמהלך שינה עמוקה מופעלת מערכת שנקראת על שמם — המערכת הגלימפטית.
"בשינה עמוקה הם מתכווצים. וכשהם מתכווצים, כל העמילואיד בטא שמשוטט בנוזל השדרה נשטף החוצה."
היא מנסחת את זה בתמונה אחת:
"זה כמו מכונת כביסה שפועלת לכם במוח."
ומה שמאפיין חולי אלצהיימר, לדבריה, הוא שהשלב הזה לא מתרחש כראוי — הם לא מקבלים הזדמנות לשטוף.
ההיפוך הזה משנה את השאלה. לא "איך מוציאים את החלבון", אלא "למה מכונת הכביסה לא פועלת".
ומכאן — למה נשים
הקישור בין המנגנון לבין הנתון הפותח הוא החלק שהופך את השיחה למשכנעת, כי הוא אינו נשען על טענה כללית אלא על שרשרת.
לפי ניקולה, בגיל המעבר ובשלב שלפניו מופיעים גלי חום שמפריעים לשינה. וכשהשינה נקטעת, לא מגיעים לשלב העמוק — ולכן הניקוי הלילי מתקצר בדיוק בתקופה שבה הוא נחוץ.
זו, לגישתה, אחת הסיבות לכך שהמחלה נפוצה יותר אצל נשים.
הגנטיקה, ומה שהיא לא אומרת
ברטלט מעלה את החשש שהוא שומע הכי הרבה — אנשים שהורה שלהם חלה ומפחדים שזה גזר דין. ניקולה מסבירה את הרקע הגנטי, ומקפידה על הניסוח.
הגן שמדובר בו הוא APOE, שמופיע בשלושה וריאנטים עיקריים. הווריאנט הרביעי, המכונה E4, הוא לדבריה אחד מגורמי הסיכון החזקים ביותר למחלה. אדם יכול לשאת עותק אחד או שניים, אחד מכל הורה.
אבל היא מוסיפה מיד את הסייג:
"זו לא מסקנה סופית שתחלו בה."
כדוגמה ציבורית היא מזכירה את השחקן כריס המסוורת', שנבדק ונמצא כנושא שני עותקים של הגן.
האזור שגדל כשקשה
לצד המניעה, ניקולה מקדישה חלק מהשיחה לאזור מוחי אחד שהיא מתארת כמרתק — קליפת החגורה הקדמית-אמצעית, ובקיצור AMCC.
מה שמיוחד בו, לדבריה, הוא שהוא נמדד גדול יותר אצל אנשים שמזדקנים היטב. את הקבוצה הזו היא מכנה "מזדקנים-על", ומגדירה אותה בפירוט:
"מזדקן-על הוא מי שמזדקן היטב — במצב נמוך של מחלת לב וכלי דם, ששמר על התפקודים הקוגניטיביים שלו, ובגיל 80 או 90 יש לו כושר לב-ריאה של בן 50 או 60."
והמנגנון שהיא מתארת הוא הפוך מהאינטואיציה: האזור הזה אינו מתחזק מנוחה אלא מקושי.
"כשעושים דברים באמת קשים, האזור הזה במוח נעשה גדול יותר."
ומה שהוא מספק, לדבריה, הוא רזרבה:
"זה בעצם רזרבה לרגעים שבהם החיים נעשים קשים. זה אומר למוח שלך שלא משנה מה יקרה — יש לי היכולת להיכנס לזה, לקבל את זה, ולעבור את זה עד הסוף."
וגם ההפך נכון:
"כשמוותרים, או כשלא עושים דברים קשים, האזור הקטן הזה לא גדל."
כשברטלט מציין שיש שמכנים את האזור הזה "שריר כוח הרצון", ניקולה מחליפה את המונח:
"אני חושבת שזה לא כוח רצון. זו נוירוביולוגיה."
ההבדל אינו סמנטי. אם מדובר במבנה שגדל משימוש, אז "לא הצלחתי להתמיד" הוא תיאור של אימון חסר, לא של פגם באופי.
מה שאפשר לעשות בפועל
החלק המעשי בשיחה מתחלק לשלושה.
תנועה. ניקולה מתייחסת לישיבה ממושכת כאל בעיה בריאותית בפני עצמה, ומצטטת ממצא פשוט ליישום:
"אם עושים עשרה סקוואטים בכל שעה, זה יכול לפצות על אורח חיים יושבני."
ויטמין D. לדבריה קולטנים לוויטמין D נמצאים בשפע בהיפוקמפוס ובאזורי הזיכרון. היא מתארת מחקר שנעשה בסין על נשים שהגיעו לגיל מאה, ובו נמצא שאלה ששמרו על תפקוד קוגניטיבי ולא חלו באלצהיימר לא היו בחסר ויטמין D. את המספרים שהיא מוסרת — עלייה של כ-40 אחוזים בסיכון לדמנציה בקרב מי שבחסר, וירידה של כ-80 אחוזים בסיכון בקרב מי שברמות גבוהות — כדאי לקחת כפי שהם נאמרו: בעל פה, בשיחה, בלי הפניה למחקר מסוים.
קריאטין. זה החלק שבו היא הכי נלהבת. היא מציינת שהגוף מייצר ומשתמש בכ-2 עד 3 גרם ביום, ושזה לדבריה לא מספיק. חמישה גרם ביום — המינון המקובל מאז שנות התשעים — נועד בעיקר לשרירים, וכאן היא מצביעה על התחרות הפנימית:
"כשלוקחים חמישה גרם, מרווים את השרירים. השרירים רעבים, אז הם מקבלים עדיפות ראשונה."
ומכאן, לגישתה, נובע ההבדל בין מינון לשריר לבין מינון שנועד להשפיע על המוח. את קשת ההשפעות שהיא מייחסת לו היא פורשת כבר בפתיחת השיחה — הגנה מפני מחסור בשינה, מפני זעזוע מוח, שבץ ולחץ — ומזכירה מחקר שנעשה על חולי אלצהיימר, שבו לדבריה הנבדקים לא רק שמרו על התפקוד הקוגניטיבי אלא גם היו להם יותר אנרגיה ויכולת להתאמן. גם כאן, אלה מספרים שנמסרו בשיחה ולא הפניה למקור.
היא מספרת שהוריה בני ה-71 נוטלים קריאטין — אביה במינון גבוה, אמה במינון נמוך — ומזכירה שני חששות נפוצים שהיא מבקשת לפוגג: נזק לכליות ונשירת שיער.
מה לוקחים מזה
- ההתחלה מוקדמת מהצפוי. לפי ניקולה התהליך מתחיל בשנות ה-30, ולכן היא מדברת על מניעה ולא על טיפול.
- החלבון אינו האויב. לגישתה עמילואיד בטא ממלא תפקיד מגן, והכשל הוא בפינוי שלו.
- השינה העמוקה היא שלב הניקוי. המערכת הגלימפטית פועלת אז, ולכן שינה קטועה פוגעת בתהליך.
- וזו גם החוליה שמסבירה את הפער בין נשים לגברים. גלי חום פוגעים בשינה העמוקה בדיוק בתקופה הרגישה.
- גנטיקה אינה גזר דין. גם על הווריאנט המסוכן ביותר היא אומרת במפורש שאין כאן ודאות.
- והחלק המעשי פשוט מהצפוי. תנועה קצרה ותכופה, ובדיקת ויטמין D — לצד תוספים שכדאי לברר מול רופא, לא מתוך פוסט.
הבא בשבילכם
בריאות וכושראנדרו הוברמן: אור, נשימה וטלפון בחדר אחר — שלושה כלים בלי עלותלקראת צאת ספרו, הוברמן עובר עם סטיבן ברטלט על ההרגלים היומיים שלו. שלושה מהם נשענים על מחקר שפורסם ואינם עולים דבר: ימים בהירים ולילות חשוכים, נשימה אחת שמרגיעה בזמן אמת, וטלפון שיוצא מהחדר כשצריך להתרכז.לקריאה ←