ד״ר קלי סטארט: גאדג׳טים לא יהפכו אתכם לבריאים — הנה מה שבאמת עובד

"כולנו לומדים טוב יותר דרך משחק. המשחק הוא תרופת הפלא." — קלי סטארט

ריץ' רול וקלי סטארט הם שניים מה"ותיקים" של עולם הבריאות והכושר — שניהם ראו אותו משתנה מקצה לקצה. בפרק הזה, שהוקלט אחרי שרול עבר ניתוח עמוד שדרה והתחיל לבנות את גופו מחדש, השניים יושבים לשיחה כנה על מה שקרה לתעשייה שגדלו בתוכה. הנקודה של סטארט חדה: בתוך מבול המכשירים, התוספים ושיטות ה"ביוהאקינג", העיקר הלך לאיבוד.

תעשיית הוולנס איבדה את הצפון

הסיפור שסטארט חוזר אליו קרה בכנס בריאות: אישה שהם מכירים ניגשה ושאלה אם כדאי לה לקנות "לוח רטט" ב־1,000 דולר. התשובה שלו הייתה פשוטה — לא. מה שאתם צריכים, הוא אומר, זה כדור טניס, חבל ופריזבי. אתם צריכים חבר. אתם צריכים לשחק תופסת.

"אנחנו יכולים לקנות מכשיר טכנולוגי, ונדמה שהוא יפתור עבורנו את הבעיה. זו דרך להתנער מאחריות: 'הוצאתי המון כסף על המכשיר הזה, אז הוא כבר יעשה את העבודה בשבילי.'"

הבעיה, לפי סטארט, אינה שהמכשירים מזיקים — חלקם אפילו מבוססי מחקר ועושים משהו. הבעיה היא שהמיקוד כולו על השוליים: על ה"פריצות" הנוצצות, בזמן שעמודי התווך — לבשל אוכל, לאכול ארוחת ערב עם חברים, לזוז, לישון — נדחקים הצידה כי הם לא מספיק סקסיים. זה פשוט לפספס את העיקר מרוב התעסקות בטפל.

הוא הולך צעד קדימה ומקשר זאת למגפת הבדידות ולמשבר המשמעות. הוולנס, לדבריו, הפך כמעט לדת חילונית — מקום שאנשים בונים סביבו זהות ומוצאים בו קהילה, כשמוסדות אחרים נסוגים. אבל בתוך העולם הזה יש גם מערכת תמריצים שמעודדת התנהגות פסולה כדי למכור מוצר. התוצאה: מסרים סותרים, שיתוק ובלבול. "כל מה שאמרו לכם היה שקר, והנה הסוד שלא רוצים שתדעו" — ואז הסרטון הבא אומר בדיוק את ההפך.

מבחן הביצועים: האם זה מה שיביא אותך לאולימפיאדה?

איך מסננים את הרעש? סטארט מציע מסנן אחד פשוט: בחנו את הדברים מנקודת מבט של ביצועים. האם הדבר הזה, במהירויות גבוהות ובעומסים גבוהים, באמת משנה? האם זה מה שיביא אותך לאולימפיאדה? ברגע שמפעילים את המסנן הזה, מתברר שחלק גדול מהתעשייה הוא פשוט בידור.

והנה העובדה שמכריעה את הכף: אף ספורטאי אולימפי לא עושה את רוב הדברים האלה. אולי הם מתנסים בזה פה ושם, אבל זה לא חלק מהותי מאופן האימון וההתאוששות היומיומיים שלהם. "הביצועים הגבוהים" של רוב האנשים, הוא אומר בעוקצנות, הם להיראות טוב בעירום מול המראה ביום שלישי בשביל אינסטגרם, או פחות "ערפל מוחי" פשוט כי הם שתו בקבוק יין אחד פחות בלילה הקודם.

מסנן שני, לילדים ולמבוגרים כאחד: האם הייתם נותנים לילדים שלכם לעשות את זה? אף אחד לא היה נותן לנער בן 17 עירויים או טיפולי אוזון — כי בגיל הזה זה מסוכן. אבל למבוגר זה פתאום בסדר. סטארט מזכיר בדיקה שערך עיתון בריטי לפפטידים שנרכשו מאתר "בעל מוניטין": הם לא הכילו פפטידים כלל — אבל כן הכילו עופרת. והוא מצביע על האבסורד: אותו אדם שמזריק לעצמו פפטידים ממקור לא מפוקח, מסרב בתוקף להתחסן.

"כל עניין הוולנס הזה הוא פשוט תחליף לעבודה האמיתית. קשה לקיים מערכות יחסים, לתאם ארוחות ערב ולצאת להרפתקאות. קשה להיות אנושיים ולחיות בתוך קהילה וחברה. ובמקום לעשות את זה, הרבה יותר קל לנו להתחפר בטלפון ולחפש פתרונות חיצוניים."

העמידות היא כל העניין

כאן סטארט מגיע לנקודה שאולי חשובה מכולן: המטרה של אורח חיים בריא היא להפוך אתכם לעמידים ואיתנים יותר — ונראה שקורה בדיוק ההפך. הוא נזכר במקרה שבו סטיבן ברטלט סיפר ששתה אלכוהול ואז לא הצליח להתרכז שלושה ימים. "אם סטייה של מילימטר אחד מוציאה אתכם מהשגרה וכל החיים שלכם מתמוטטים," אומר סטארט, "מעולם לא הייתם חסינים או בשיא שלכם באמת."

הוא נותן דוגמאות מהשטח. המטפס ג'ימי צ'ין, בניסיון הטיפוס שלו על הר מרו (Mount Meru), ירד יחד עם חבריו כשברשותם שליש חטיף ליום, במשך ארבעה ימים. "קחו שליש חטיף ליום בשלושת הימים הקרובים," הוא מתגרה, "ותמשיכו כרגיל בחיים." חברו, גולש הגלים ליירד המילטון (Laird Hamilton), מנסח זאת בחדות אף יותר: אם אתה יוצא למסע ארוך ו"נגמר לך הדלק", אתה הופך לנטל על הקבוצה. ואם המבורגר הוא האוכל היחיד שיש, ואתה לא יכול לאכול אותו כי המפרקים שלך יתנפחו — אתה נטל.

הדוגמה החזקה מכולן מגיעה מהצבא. יחידה מובחרת חיפשה במשך זמן רב מה משפר ביצועים, ניסתה טכנולוגיות ומדדים. הדבר היחיד ששינה את שונוּת קצב הלב (HRV) ואת ההתאוששות? אחד הצוותים הפסיק לשתות אלכוהול לחודש. כולם ישנו טוב יותר, כולם תפקדו טוב יותר. "לא הוספנו שום דבר," מסכם סטארט. "פשוט הסרנו מנגנון התמודדות אחד."

והמסר הרחב: אנחנו לא הדור הראשון שאובססיבי למהירות ולכוח. מדע הספורט הראשון בעולם היה מדע צבאי — הפרוסים חישבו כמה רחוק אפשר להצעיד חיילים בעומס נתון ובטמפרטורה נתונה. הענק האיסלנדי הפטור ביורנסון (Hafthor Björnsson) צעד עם תורן של כ־650 ק"ג והצליח לצעוד רק צעד אחד יותר מהוויקינג שחי לפני אלף שנה. "כל הטכנולוגיה, כל התרופות, כל ההתאוששות — והוא מרוויח צעד אחד."

היכולת להתחיל מחדש

מכל הספורטאים שעבד איתם, סטארט מזקק עיקרון אחד כמעט־אוניברסלי: היכולת להתחיל שוב. האינטרנט — במיוחד תכנים מעולם הכושר — משדר אשליה של התקדמות אינסופית וליניארית: שיא אישי, שיא אישי, שיא אישי. זה נכון למתחילים, אבל זו לא הדרך שבה הדברים עובדים לאורך זמן.

"אנשים מתייחסים לאימונים שלהם כאילו כל סוף שבוע הוא הסופרבול. אבל אם אין לכם עונת פגרה (offseason) או זמן להתאוששות, ואתם משוכנעים שאתם חייבים להשתפר ללא הפסקה ושכל התחלה מחדש היא כישלון — זו פשוט אי־הבנה של איך הדברים עובדים."

ספורטאים מקצוענים חיים במחזוריות טבעית: עונה, ואז חופשה, ואז בנייה מחדש של הגוף — ובתחילת כל עונה הם איטיים, לא עומדים בנפח, ומתחילים שוב ושוב. סטארט מדגים את זה על רול עצמו: אחרי ניתוח עמוד השדרה, כל תרגיל הוא שיא אישי חדש, כי הוא מתחיל מדף חלק. במקום "אלוהים, אני בקושי מסוגל לזה", הניסוח הוא "בדיוק קבעתי שיא, כי אנחנו מתחילים מנקודה חדשה". השינוי המחשבתי הקטן הזה, אומר רול, הפך את כל התהליך למהנה בהרבה.

הפסיכולוגיה שנשארה מאחור

ככל שהאימון לספורט נעשה מתוחכם יותר, אומר סטארט, ההיבט שעדיין מדשדש מאחור הוא הפסיכולוגיה — אין לנו את השפה ואין לנו את הכלים. הוא נותן דוגמה יפה: שחיין אולימפי סיפר לו שכל פעם שנכנס לבריכה, הוא שם קודם סנפירים ושחה איתם את מאות המטרים הראשונות — כי עם סנפירים הוא תמיד מהיר, והמוח שלו קולט "תראו כמה אנחנו מהירים". אחר כך הוריד אותם, כבר במצב הנכון. זהו 'טריק' מנטלי מכוון: הוא ניצח את הימים הפחות טובים במקום לתת להם לנצח אותו.

השוו את זה, אומר סטארט, לאדם ממוצע שמתעורר, מסתכל בטלפון המחובר למכשיר הלביש שלו, וזה מודיע לו מייד בבוקר שהוא "לא מדהים". האופן שבו אתם מתחילים את הבוקר קובע איך ייראה כל היום שלכם.

המשחק הוא תרופת הפלא

"רוקנו את כל השמחה מחדרי הכושר," אומר סטארט. חדר הכושר הפך למקום סגפני, מדוד, בודד — כשכל אחד מרוכז בעצמו ומצלם סרטונים. הפתרון שלו פשוט: קחו את חמש־עשרה הדקות הראשונות באימון, שבהן אתם צריכים להתחמם ולהתעורר ממילא, והפכו אותן למשחק. פריזבי, כדור טניס, ריקוד, תרגילי מעקב עיניים, "ספייקבול". הפכו את זה למשחק — במכונת החתירה, למשל, שחקו מי מגיע הכי קרוב ל־500 מטר, כמו בגולף.

הרעיון עמוק יותר מסתם כיף. אצל רבים, ובכללם רול, האימון נקשר לסבל — כמעט עונש עצמי, "מס" שצריך לשלם כדי להרגיש ראויים. המטרה של סטארט היא לעשות את זה מתוך שמחה. האנשים המצליחים והבריאים ביותר שהוא מכיר, הוא אומר, הם פשוט הכי סקרנים והכי נלהבים מהתהליך.

מה אנחנו משדרים לדור הבא

החלק האחרון והנוקב של השיחה עוסק בילדים. סטארט מזהיר מפני מגפה שקטה: שימוש הולך וגובר של ספורטאים צעירים בשקיקי ניקוטין (Zyns) ובמשקאות אנרגיה — ניקוטין ממכר מאוד, ולפעמים במינונים ששקולים לחפיסת סיגריות ביום, כי משפיען כלשהו אמר שזה "בטוח וטוב למוח". הוא מכנה זאת 'ספורט-וושינג' (הלבנת חומרים מזיקים באצטלה של בריאות וספורט): הצגת דברים לא־בדוקים ולא־מפוקחים תחת מעטפת של שיפור ביצועים. גם ה"משחקים המשופרים" (Enhanced Games), הוא אומר, עשו בדיוק את זה — נרמלו שימוש בחומרים, שזו הייתה כל המטרה. לגבי הספורטאים שהשתתפו כדי להתפרנס סוף־סוף, הוא מגלה הבנה ואמפתיה: "הם עשו את הדבר הלא־נכון מהסיבה הנכונה." ובכל זאת מזכיר, בשם המאמן אלן לים: אי אפשר לרמות את הביולוגיה. סוף פסוק. אתה לא מקבל משהו בחינם.

ולהורים? העצה שלו ישירה עד כאב:

"התפקיד שלכם הוא לא לאמן — אלא לעודד. תסתמו את הפה ביציע, ואל תדברו על המשחק בנסיעה הביתה. צרו סביבה בטוחה ומהנה כל כך, שהילד פשוט ישמח לנסוע אתכם במכונית."

מומחית אחת ניסחה לו את זה בתור תפקיד "המתזכר הראשי": הילד שלכם אינו ספורטאי מקצועי עילית. את מה שאפשר לשלוט בו — לשלוט: ארוחת בוקר, ארוחות ערב משותפות, שינה. את הבת שלו, למשל, היה מעדיף לתת לישון עד הרגע האחרון (השינה קודמת), ולכן הכין לה ארוחת בוקר לדרך — וכך היא הצליחה להתמיד בקלות רבה יותר: היא אכלה, קיבלה את המיקרו־נוטריאנטים, וכולם הרוויחו.

מה לוקחים מזה

• תשאלו "מי באמת משתמש בזה?" — לפי סטארט, המבחן הטוב ביותר לכל טרנד בריאות הוא לבחון אותו מנקודת מבט של ביצועים: האם ספורטאי עילית משתמש בזה ביום־יום? אם לא, קרוב לוודאי שזה בידור, לא כלי.
• חתרו לעמידות, לא לשלמות — הגוף אמור להיות איתן מספיק כדי לספוג טעויות, ארוחה גרועה או יום בלי שגרה. השבריריות היא סימן שמשהו התהפך.
• התחילו מחדש בלי בושה — אין התקדמות ליניארית אינסופית. אחרי פציעה, חופשה או הפסקה, לפי סטארט, הדרך היחידה קדימה היא להתחיל שוב מהמקום שבו אתם — ולראות בזה סקרנות, לא כישלון.
• החזירו את המשחק — חמש־עשרה דקות של משחק בתחילת אימון משפרות את האימון עצמו, ובונות קהילה ושמחה. הדיבור העצמי והפסיכולוגיה, לדבריו, הם הכלי הכי פחות מנוצל בכושר.

• #קלי סטארט
• #תנועה
• #כושר
• #עמידות
• #ביצועי ספורט
• #ניקוטין
• #הורות