דארבי סקסבי: גם המוח של האב משתנה — והשינוי תלוי בכמה הוא מעורב

"הדפוסים נראים דומים לאלה שנצפו אצל אימהות. הם קטנים יותר בעוצמתם, משתנים יותר בין אדם לאדם — והם קשורים יותר לחוויית ההורות של האב עצמו." — דארבי סקסבי

דארבי סקסבי חוקרת במעבדה שלה תופעה שכמעט לא נחקרה: מה קורה למוח של גבר כשהוא הופך לאב. השיטה פשוטה וישירה — סריקות מוח של אותם גברים פעמיים, באמצע ההיריון של בת הזוג ושוב אחרי לידת הילד הראשון. היא עושה את זה, לדבריה, כבר יותר מעשור.

הממצא

התוצאה מנוגדת לאינטואיציה, וסקסבי מקדימה לה הסתייגות מפורשת:

"ואני צריכה לסייג — זה לא דבר רע."

ורק אחר כך אומרת מה נמצא: המוח מאבד נפח חומר אפור לאורך המעבר לאבהות.

"הדפוסים נראים דומים לאלה שנצפו אצל אימהות."

וכאן מגיעים שלושה הבדלים שהם עיקר העניין. השינוי אצל אבות קטן יותר בעוצמתו, משתנה הרבה יותר בין אדם לאדם — והשלישי הוא המעניין:

"והם קשורים יותר לחוויית ההורות של האב."

אצל האם השינוי מגיע עם ההיריון. אצל האב הוא מגיע עם הטיפול בפועל — ולכן הוא לא אחיד.

לשם השוואה, סקסבי מוסרת את הנתון אצל אימהות:

"אימהות טריות מאבדות כ-2.5 אחוזים מנפח החומר האפור במעבר לאימהוּת ראשונה."

והיא מוסיפה שאצלן האזורים שמאבדים נפח קשורים באופן הדוק להורמונים.

למה זה לא נזק

בנקודה הזו וויליאמסון שואל את השאלה המתבקשת — אם מאבדים נפח, מה בעצם אבד. וסקסבי עונה בשני שלבים.

הראשון הוא הפרשנות המקובלת של הממצא:

"אנחנו רואים הפחתת נפח, שלדעתנו קשורה לגיזום ולהתייעלות."

כלומר לא הרס אלא צמצום מכוון: המוח מוותר על קישורים שאינם משרתים אותו כדי לפעול טוב יותר במה שכן. היא מציינת בכנות שהשאלה עדיין לא סגורה, ושתלוי אם רואים ירידת נפח כשדרוג או כהחלשה.

והשלב השני הוא מה שנמצא בפועל:

"הזיכרון קצר-הטווח שלנו לחפצים שאינם התינוק שלנו."

אבל, היא מדגישה, זו בדיוק הנקודה שבה השיח הרווח טועה. את "מוח של אמא" מתארים תמיד כאובדן — שכחתי איפה החניתי את המכונית. ובפועל:

"נראה שסוגים מסוימים של זיכרון דווקא משתפרים. וזה מונע-בולטוּת."

כלומר הזיכרון מתחדד סביב מה שרלוונטי לתינוק — הריחות שלו, החפצים שלו. ואת ההסבר האבולוציוני היא נותנת דרך מכרסמים: ההיפוקמפוס, אזור הזיכרון, רגיש מאוד גם לריח, מפני שחיה צריכה למצוא את הגור שלה בתוך מצע הקן — כלומר להריח את דרכה אליו.

המוח לא נחלש. הוא מקצה מחדש.

המחיר, והמספר שכדאי להכיר

סקסבי לא מציגה את המעבר לאבהות כחוויה ורודה. כשוויליאמסון שואל על החסרונות לגברים, היא מונה שינויים בהורמונים ובמשקל, ואז מגיעה לנתון המשמעותי:

"שכיחות הדיכאון אצל אבות טריים היא בערך כפולה מזו שבאוכלוסייה הכללית."

היא מציינת שיש ויכוח על השם — האם נכון לקרוא לזה דיכאון אחרי לידה אצל גברים. עמדתה:

"אני חושבת ש'סב-לידתי' היא מילה טובה יותר. זה פשוט אומר סביב הלידה."

אבל היא מוסיפה שהוויכוח הזה סמנטי בעיקרו, כי הנתון החשוב הוא אחר: גורמי הסיכון לדיכאון משותפים לאימהות ולאבות טריים כאחד — לחץ, שינה משובשת, מתח בזוגיות, אחריות חדשה, משבר זהות, שינויים הורמונליים ושינויים במוח.

מה קורה לזוגיות

הקטע המצוטט ביותר בשיחה הוא גם הכן ביותר. סקסבי אומרת שהמחקרים מראים ירידה עקבית בשביעות הרצון מהזוגיות סביב לידת תינוק — ומסבירה שזה לא מפתיע בכלל בהתחשב במה שקורה בפועל.

ואז היא מתארת את זה דרך עצמה:

"נהגתי להתבדח שבעלי ואני עברנו מלהיות חברים לבילויים לזה שאנחנו פתאום מפעילים עסק קטן עם לקוח מאוד לא מרוצה."

ההמשך שלה מפרט את מה שכל הורה טרי מזהה: מישהו בוכה מסביב לשעון ואינו מרוצה משום דבר שעושים כדי להרגיע אותו, השינה משובשת, ופתאום מופיעות דאגות חדשות סביב כסף ומגורים.

וויליאמסון מוסיף לזה את הניסוח שלו — ביקורות של כוכב אחד, לתמיד.

מכאן היא מגיעה לאמירה חדה:

"אם אתם חושבים שתינוק יתקן לכם את הזוגיות — אל תעשו את זה."

הדבר שמכעיס

כותרת הפרק מתייחסת למחקר על תסמונת קוּוואד — היריון סימפטומטי אצל גברים. סקסבי מתארת את התופעה: בני זוג שמדווחים על בחילות, על עלייה במשקל בדפוסי היריון, ואפילו על כאבים בזמן הלידה. היא מזכירה מחקר בבית חולים בבריטניה שבו אבות לעתיד דיווחו על שורת תסמינים דמויי היריון.

אבל היא לא מציגה את זה כממצא מבוסס. להפך:

"יש כמה מחקרים שנעשו, אבל אני לא סומכת לגמרי על התוצאות."

והנתון החשוב מגיע מהמעבדה שלה עצמה:

"בדגימה שלנו לא מצאנו שום קשר בין הורמונים לבין תסמיני ההיריון שהאבות דיווחו עליהם."

ההסבר שהיא נוטה אליו פרוזאי בהרבה: הרבה מהתסמינים — מצוקה במערכת העיכול, קושי להירדם — הם פשוט ביטויים של לחץ וחרדה.

והיא גם מבינה היטב למה זה מרגיז:

"מובן מאליו שהרבה אימהות בהיריון מתעצבנות מהמחקר הזה, כי רק אחד מכם באמת מקיא בגלל התינוק. האדם השני אולי פשוט לחוץ."

והאם כדאי שהאב יהיה בחדר הלידה

וויליאמסון שואל אותה אם הכנסת גברים לחדר הלידה הייתה רעיון טוב, וסקסבי לא נותנת תשובה אחידה:

"אני חושבת שזה היה ממש טוב לחלק מהזוגות, ומאתגר לאחרים."

הצד החיובי, לדבריה, הוא תמיכה: היא מציינת שתמיכה חברתית רציפה היא אחת הדרכים הטובות ביותר לחוויית לידה טובה — במיוחד כשאין עוד את הקשרים הבין-דוריים ההדוקים שהיו מקובלים לפני שני דורות.

אבל הסייג שלה ברור:

"כשאבות לא מוכנים, כשהם מבועתים, וכשהם לא הבינו איך לתקשר ביעילות עם האם — הם יכולים להשפיע לרעה על תהליך הלידה."

והמסקנה שלה מעשית: הכנה ללידה שכוללת את האב שווה הרבה, כדי שידע מה צפוי ואיך להיות גורם מרגיע.

אבהות היא חוגה, לא מתג

הרעיון שסקסבי חוזרת אליו הוא שהשיח מפצל אבות לשתי קטגוריות — נוכח או נעדר — וזה תיאור גס מדי.

"יש הרבה גוונים באמצע."

היא מציינת שאבות רבים שאינם גרים עם ילדיהם מעורבים מאוד בטיפול. ואת הדוגמה החזקה ביותר היא מביאה מהבית שלה: אחרי שהוריה התגרשו נקבעה משמורת משותפת, והיא ואחיה שהו שבוע לסירוגין עם אביהם בלבד.

"הוא עבר מלהיות מטפל די מרוחק לפתע להיות ההורה המרכזי, האחראי על כל מה שהיינו צריכים. וראיתי כמה זה שינה אותו."

וזו בדיוק הנקודה שמתחברת לממצא שבו נפתח הפוסט: אם השינוי במוח האב נקשר למידת המעורבות שלו, אז החוגה אינה מטאפורה בלבד.

מה לוקחים מזה

• המוח של האב משתנה גם הוא. לפי סקסבי, המעבר לאבהות מלווה בירידה בנפח החומר האפור, בדומה לאימהות אך במידה קטנה יותר.
• ההבדל המרכזי הוא שהשינוי אצל האב אינו אוטומטי. הוא נקשר לחוויית ההורות בפועל, ולכן משתנה מאוד בין אדם לאדם.
• ירידת נפח אינה נזק. הפרשנות המקובלת היא גיזום והתייעלות — ויתור על מה שפחות רלוונטי לטובת מה שכן.
• "מוח של אמא" הוא תיאור מטעה. לצד ירידה בזיכרון לחפצים שאינם קשורים לתינוק, יש חידוד של הזיכרון סביב התינוק עצמו.
• דיכאון אצל אבות טריים שכיח פי שניים מהאוכלוסייה הכללית. גורמי הסיכון משותפים לשני ההורים.
• תינוק לא מתקן זוגיות. סקסבי מצביעה על ירידה עקבית בשביעות הרצון סביב הלידה, ואומרת את זה מפורשות.
• וגם מחקר שנוח לגברים ראוי לבדיקה. את תסמונת קוּוואד היא דווקא ממתנת, כולל בנתונים של המעבדה שלה.

• #דארבי סקסבי
• #הורות
• #מוח
• #אבהות
• #דיכאון
• #כריס וויליאמסון