מתיו מקונוהיי: עשרים חודשים בלי לעבוד, וסירוב אחד של 14.5 מיליון דולר

"נעדרתי מספיק זמן כדי להפוך לרעיון טוב חדש." — מתיו מקונוהיי

מתיו מקונוהיי מגיע לשיחה עם כריס וויליאמסון לרגל ספר חדש, אבל החלק ששווה לקרוא בה הוא תיאור מפורט של החלטה אחת: לעצור קריירה מצליחה מרצון, בלי שיהיה משהו אחר מוכן.

הוא פותח בעיקרון כללי, בתשובה לשאלה מה משמעות "לא לעשות חצי עבודה":

"אם אתה הולך לעשות את זה — תעשה את זה. תגיד מה אתה מסוגל, ותעשה מה שאמרת."

ומיד אחר כך מגיע הנימוק, והוא לא נימוק של הישגיות:

"כשאתה עושה משהו חצי, אתה פשוט לא יודע אם נכשלת או הצלחת. אם קיבלת את מה שרצית או לא."

מה שמטריד אותו הוא לא הכישלון. זו אי-הידיעה.

מה בדיוק הוא עשה

בשלב מסוים מקונוהיי היה, במילים שלו, מלך הקומדיות הרומנטיות. הוא לא נשרף ולא הודח. הוא פשוט הפסיק לקבל את התפקידים האלה — בלי לדעת מה יבוא במקומם.

הוא מתאר את זה כהימור אמיתי:

"זה היה כרטיס בכיוון אחד. או לדרך ללא מוצא, או למשהו חדש."

הוא גם לא מנסה להציג את עצמו כאמיץ במיוחד. להפך: הוא מציין שהיו לו באותה תקופה עוגנים שאפשרו את הסיכון. הוא התאהב בקמילה, היא הייתה בהיריון עם ילדם הראשון, ולהיות אב היה דבר שתמיד רצה. זה נתן בסיס בטוח בדיוק כשוויתר על מה שהעניק לו מעמד במשך שנים.

המשפט של קמילה

את השיחה עצמה הוא זוכר היטב. לדבריו ההחלטה נולדה בשלוש לפנות בוקר, בתוכו, וקמילה היא זו שדחפה אותו לומר אותה בקול.

"היא אמרה: זה יכול להיות יבש מי יודע כמה זמן. יכול להיות שלא תקבל עבודה שוב לעולם. אבל אם אנחנו עושים את זה — אני לצידך, ואנחנו עושים את זה יחד. ואין חזרה."

הנקודה שהוא מדגיש היא החלק האחרון. ההחלטה נוסחה מראש כבלתי הפיכה, וזה מה שאיפשר לו לעמוד בה:

"לא נמשוך את המצנח. גם אם זה מצנח של 14 מיליון דולר."

מה קורה בעשרים חודשים כאלה

מקונוהיי לא מייפה את התקופה. הוא אומר במפורש שהיה קשה, ומזכיר שני סימנים.

הראשון: הבקבוק על המדף התחיל להיראות טוב יותר, מוקדם יותר ביום, ככל שהזמן עבר.

השני נשמע כמעט מצחיק, ובדיוק בגלל זה הוא מדויק:

"כמה פעמים עוד אפשר לעבוד בגינה? אני לא גנן לכל החיים. אני אוהב את זה, אבל בשלב מסוים — נו, קדימה."

מה שהחזיק אותו, לדבריו, היה קמילה, האמונה שלו, וההרגשה — בין אם הוליך את עצמו שולל ובין אם לא — שיש משהו גדול יותר בצד השני אם רק יחזיק מעמד. והוא מזכיר מקור אחד לחוסן הזה: שנה שבילה באוסטרליה בצעירותו, שלימדה אותו לעמוד במצבים ממושכים.

ואז קורה דבר מעניין. ההמתנה עצמה מתחילה לייצר תחושת ערך:

"התחלתי לפתח גאווה וכבוד ככל שזה נמשך — דווקא מזה שאני בלי מה שרציתי. אמרתי לעצמי: עכשיו אני בטוח לא נסוג. אני כבר חצי שנה בפנים."

ההתמדה הפכה בעצמה לנכס. ככל שהמחיר ששולם גדל, כך גדל גם הקושי לוותר.

הסירוב שדיבר

בערך 20 חודשים לתוך ההמתנה הגיעה ההצעה: 14.5 מיליון דולר.

הוא סירב. ולפי הניתוח שלו, הסירוב הזה עשה יותר מכל דבר אחר שיכול היה לעשות בפועל:

"הוא אמר לא להצעה של 14.5 מיליון לפני שלושה חודשים. תגיד את זה למישהו בהוליווד — מה זאת אומרת? לא אומרים לא להצעה כזאת."

מקונוהיי מסביר את ההיגיון: כשמישהו מסרב לסכום שגדול מכדי לסרב לו, הסביבה לא מסיקה שהוא בקשיים. היא מסיקה שיש לו משהו.

"כשמישהו עושה דבר כזה, אתה נעשה קצת יותר סקרן לגביו. הבחור הזה על משהו. יש לו תוכנית משלו. הוא משחק התקפה, הוא לא נסוג."

ובמקביל פעל הזמן:

"כבר לא ראינו אותו בקומדיה רומנטית, לא ראינו אותו על החוף. איפה הוא? אף אחד לא יודע מה הוא עושה."

וכאן מגיע המשפט שמסכם את כל התקופה:

"נעדרתי מספיק זמן כדי להפוך לרעיון טוב חדש."

כשוויליאמסון שואל אם חשש שמישהו יתפוס את מקומו, התשובה שלו נטולת חרדה לחלוטין: המקום שלו היה מלך הקומדיות הרומנטיות, הוא כבר עשה מספיק מהן, ולא רצה עוד אחת. אם מישהו נכנס לתפקיד — בכיף. הוא מתאר את זה כשרביט שקיבל מהיו גרנט, החזיק בו בתורו, והעביר הלאה.

הרגע שבו זה כאב הכי הרבה

הסימן הברור ביותר לכך שההימור עלול להיכשל הגיע משיחה עם הסוכן שלו. מקונוהיי מספר שלא שמע ממנו יותר מחודשיים, ואמר לו: אתה הסוכן שלי, יש לך רק חמישה לקוחות. התשובה הייתה שהשם שלו בכלל לא עלה.

"זה נשמע לי די כמו חוסר רלוונטיות."

ובכל זאת, לדבריו, הוא לא שקל לחזור:

"התנדנדתי, אבל אף פעם לא הגעתי לנקודה של 'טוב, אני חוזר לקומדיות'. אף פעם לא הלכתי למשוך את המצנח."

מעניין במיוחד מה הוא אומר על האפשרות שזה פשוט לא היה עובד. מקונוהיי לא טוען שידע שיסתדר. הוא אומר שגם אילו הטלפונים לא היו מגיעים, כנראה לא היה מתחרט:

"אולי לא הייתי יושב כאן עכשיו. אבל אני מוכן להתערב על כל מה שיש לי שלא הייתי מתחרט על זה."

הוא לא שופט את ההחלטה לפי התוצאה. זו כנראה הסיבה שהצליח לעמוד בה.

למה כדאי לכתוב דווקא בימים הטובים

התובנה המעשית ביותר בשיחה מגיעה מהרגלי הכתיבה שלו, והיא נוגעת לכל אחד שאי פעם ניהל יומן.

מקונוהיי מציין את מה שכולם עושים: יומן הוא מקום שהולכים אליו כשכואב. שם כותבים את מה שלא רוצים לספר לאיש.

הוא, לעומת זאת, הכריח את עצמו לכתוב כל יום — גם כשהיה מאושר. ולא בקלות:

"הרבה פעמים לא רציתי ללכת לכתוב כשהיה לי טוב. אמרתי לעצמי: אני לא צריך לכתוב את זה, אני לא צריך להיות מודע לזה, אני נהנה מדי, זה מפריע. אני חי את זה עכשיו."

התועלת הגיעה שנים אחר כך. כשישב לכתוב את ספרו, הוא חזר אל אותם דפים ומצא בהם דפוסים — מה חזר על עצמו דווקא בתקופות שבהן דברים עבדו: עם מי בילה בערבים, מה שתה, איך נראו הימים.

כשכותבים רק בימים הרעים, נשאר תיעוד מלא של הכישלונות ואפס מידע על מה שעובד.

וכריס וויליאמסון, המראיין, מוסיף לזה זווית משלימה: אנחנו צורכים ספרים ופודקאסטים שמפרקים את ההצלחה של אחרים — ובו בזמן מפרקים אצל עצמנו רק את הכישלונות.

איך הוא מחליט בכלל

מקונוהיי מתאר גישה שהוא כותב עליה גם בספרו הקודם, והיא מנוגדת לעצה הרווחת. במקום לחפש מי אתה — לפסול מי שאתה לא.

הוא מצטט שורה של בוב דילן שלפיה אנחנו פשוט מה שאנחנו יוצרים מעצמנו, ומוסיף שזו מחשבה מרגיעה. ומכאן לשיטה:

"הרבה יותר קל להבין מי אתה לא. ואם מתחילים לחסל את מי שאתה לא, אז מתוך חשבון פשוט אתה מתקדם לכיוון של מה שכן מזין אותך."

הוא אומר שאת השאלה "מי אתה?" הוא משתדל לא לשאול את ילדיו. במקום זה, לדבריו, קל בהרבה לשאול ממה אפשר להיפטר.

ההתחלה שהתבררה באיחור

בסוף השיחה עולה סיפור קטן ששווה במיוחד.

מקונוהיי מספר איך נכנס לסרט הראשון שלו: הוא נתקל בבמאי, נקרא לצלם סצנה, וזה עבד — הבמאי הזמין אותו לחזור בכל ערב במשך שלושה שבועות. שלוש המילים הראשונות שאמר על המסך היו למעשה ההתחלה של הקריירה.

את מה שקרה שם באמת הוא גילה רק שנים אחר כך: לבמאי היה חור בעלילה — הייתה סצנה שדרשה מישהו שייסע לאסוף כרטיסים להופעה, ומקונוהיי היה היחיד בסביבה שהייתה לו מכונית ועבודה.

הרגע שנראה בדיעבד כמו גילוי כישרון היה, מבפנים, פתרון לוגיסטי.

מה לוקחים מזה

• החלטה בלתי הפיכה קלה יותר לביצוע מהחלטה גמישה. מקונוהיי מתאר את הניסוח מראש של "אין מצנח" כדבר שאיפשר לו לעמוד ב-20 חודשים.
• סירוב הוא מסר. לדבריו הסירוב להצעה הגדולה תקשר לסביבה שיש לו כיוון — יותר מכל תפקיד שיכול היה לקחת.
• היעדרות יוצרת מקום. מי שנמצא כל הזמן מול העיניים לא נבחן מחדש. מקונוהיי מנסח את זה כהפיכה ל"רעיון טוב חדש".
• פסילה קלה מהגדרה. במקום לחפש מי אתה — לזהות מה לא מתאים, ולתת לצמצום להוביל.
• צריך בסיס בטוח כדי לקחת סיכון. הוא עצמו מציין שהמשפחה החדשה היא שאפשרה את הצעד, לא ההפך.
• חלק מהסיפורים מובנים רק בדיעבד. ההזדמנות שפתחה את הקריירה שלו נבעה מצורך מעשי, לא מזיהוי כישרון.

• #מתיו מקונוהיי
• #שינוי כיוון
• #החלטות
• #קריירה
• #סבלנות
• #כריס וויליאמסון