טינה סיליג: המזל הוא לא מה שקורה לכם — אלא מה שבשליטתכם
"אנחנו תמיד במרחק החלטה אחת מחיים אחרים לגמרי." — טינה סיליג
טינה סיליג מלמדת יזמות ויצירתיות באוניברסיטת סטנפורד, וכתבה לאחרונה ספר שכולו על מזל. השיחה שלה עם מל רובינס מתחילה בהגדרה מילונית — ומהר מאוד מתברר שהיא לא מתכוונת לדבר על מזל במובן שרובנו מכירים.
המילה שמסתתרת בהגדרה
סיליג פותחת בהגדרה: מזל הוא הצלחה או כישלון שנגרמו לכאורה במקרה. רובינס עוצרת אותה על המילה "לכאורה", וזו בדיוק הנקודה:
"זה נראה על פני השטח כאילו זה מקרה, אבל מתחת יש דברים שעשיתם כדי למשוך אליכם מזל טוב."
והיא מוסיפה הבחנה על האופן שבו אנחנו משתמשים במילה:
"לעתים קרובות אנחנו משתמשים במילה מזל כדי לומר בענווה: 'לא היה לי שום קשר לזה'."
נסיבות ומזל
באנגלית יש לזה שתי מילים, fortune ו-luck, ובעברית שתיהן "מזל". ההבחנה של סיליג נשענת על הפער ביניהן:
"נסיבות (fortune) הן הדברים שקורים לכם. מזל (luck) הוא מה שבשליטתכם. וחשוב מאוד להבחין בין השניים, כי אנשים מערבבים אותם וטועים לחשוב שהכול פשוט קורה להם."
הנסיבות, לפי התיאור שלה, כוללות את מה שלא בחרתם: כמה אתם גבוהים, איפה נולדתם, מי ההורים שלכם — ובעולם עצמו רעידת אדמה, מלחמה או מגפה. המזל נכנס ברווח שבין מה שקרה לבין האופן שבו אתם מגיבים:
"אנחנו כל הזמן בריקוד עם העולם, שבו אנחנו או מובילים או מובלים."
ומכאן גם המשפט שהיא חוזרת אליו לאורך כל השיחה:
"כל החלטה שאתם מקבלים פותחת את הדלת למשהו חדש לגמרי. אנחנו תמיד במרחק החלטה אחת מחיים אחרים לגמרי."
"החיים לא הוגנים"
רובינס לא נותנת לרעיון לעבור בלי התנגדות. היא שואלת מה יגידו על כך אנשים שנתקלו באפליה, בהטרדה או בדלתות שנסגרו בפניהם שוב ושוב — אנשים שההזדמנויות מעולם לא נראו להם זמינות.
סיליג לא מתחמקת:
"בכנות, החיים לא הוגנים. אנשים נולדים לנסיבות נוראיות. יש אנשים עם בעיות רפואיות, יש אנשים עם משפחות לא מתפקדות — אבל יש לנו בחירות שאנחנו עושים."
הדוגמה שהיא מביאה היא תוכנית בשם The Last Mile, שהיא מלווה לדבריה כעשר שנים, בכלא סן קוונטין בקליפורניה. התוכנית מלמדת אסירות ואסירים חדשנות, יזמות ותכנות, ומכינה אותם לחיים אחרי השחרור — ולדבריה, מרשים לראות איך אנשים עם נקודת פתיחה קשה במיוחד משנים את הגישה ואת המעשים שלהם.
ההבחנה בין נסיבות למזל אינה טענה שהעולם הוגן. היא טענה על המקום שבו עדיין יש לכם מה לעשות.
בית, שבשבת, כדור פורח, טחנת רוח ומפרשית
כדי להסביר את הרעיון, סיליג מציגה לרובינס ציור: בית על החוף עם שבשבת על הגג, כדור פורח מעל הים, טחנת רוח ומפרשית. הרעיון שבבסיסו הוא שהזדמנויות הן כמו רוח: הן נושבות כל הזמן, ומה שצריך כדי לתפוס אותן הוא מפרש.
כל אחד מהפרטים בציור הוא דרך אחרת להתייחס לרוח הזו:
- הבית. יש אנשים שנשארים בפנים וסוגרים את התריסים. הם אפילו לא רואים את הרוח.
- השבשבת. יש שמבחינים בהזדמנויות ומסתובבים לכיוונן — אבל לא עושים איתן דבר. רובינס מתרגמת את זה מיד לחיים: מי שכבר שנים חושב להגיש מועמדות למשרה, לחזור ללימודים או לפתוח פרופיל היכרויות, הוא שבשבת שמסתובבת במקום.
- הכדור הפורח. הרוח לוקחת אתכם לאן שהיא רוצה. סיליג לא פוסלת את זה: יש תקופות בחיים שבהן סביר ללכת אחרי מה שמעניין אתכם ולראות לאן זה מוביל.
- טחנת הרוח. כאן כבר רתמתם את הרוח במקום שבו אתם נמצאים — למשל, בעבודה שקיבלתם.
- המפרשית. היא יוצאת לחפש את הרוח, עם יעד מסוים בראש.
על טחנת הרוח יש לה משפט שהיא אומרת לסטודנטים שלה, ורובינס מבקשת מהמאזינים לעצור עליו:
"אתם לא מקבלים משרה. אתם מקבלים את המפתחות לבניין."
שלב ראשון: לבנות את הסירה
כדי להפוך למפרשית, סיליג מונה שלושה שלבים: לבנות את הסירה, לגייס צוות ולהרים את המפרש. השלב הראשון הוא העבודה הפנימית, והיא מחברת אותו למשפט המוכר של לואי פסטר, שהמזל מעדיף את מי שמוכן:
"אבל מהו המוח המוכן? המפרשית הזאת היא המוח המוכן שלכם."
ערכים. הרכיב הראשון הוא לדעת מה הערכים שלכם, והיא משווה אותם לשדרית שמתחת לסירה:
"אם אין לכם את ערכי הליבה האלה, שהם כמו השדרית מתחת לסירה שמייצבת אותה, תהיו חשופים למניפולציה של אנשים שיבקשו מכם לעשות דברים לא אתיים."
כאן היא מספרת סיפור על עצמה. בעבודה הראשונה שלה אחרי הלימודים, בחברת טכנולוגיה רפואית, ביקש ממנה נשיא החברה לנסוע לכנס שארגנה חברה מתחרה — ולהירשם לא כעובדת החברה אלא כ"ד"ר סיליג מסטנפורד". היא לא חשבה לשאול שאלות, נסעה לשיקגו, ובסוף כל הרצאה שאלה שאלות חודרניות על טכנולוגיה שהכירה היטב מהעבודה. המארגנים חשדו, התקשרו לחברה שלה, ובדרך לחדר שני אנשים נכנסו אחריה למעלית, לחצו על כפתור העצירה ושאלו אותה אם היא מרגלת. היא פרצה בבכי, וליוו אותה החוצה.
"הבנתי שזה קרה כי לא לקחתי אפילו דקה לחשוב על הערכים שלי."
מהסיפור הזה היא גוזרת שלוש המלצות. לחשוב על הערכים מראש, לפני שמישהו מבקש מכם משהו — כי:
"ברגע שקיבלתם החלטה אחת לעשות משהו לא אתי, הרבה יותר קל לקבל את ההחלטה השנייה."
להקים לעצמכם מועצת יועצים אישית, אנשים שאפשר לפנות אליהם כשמשהו מרגיש לא נכון. ולשמור על היכולת ללכת. היא מתארת מקרה שהיו מלמדים בכיתה, על אדם שקנה בית יקר, עבר עיר והסתבך בהתחייבויות — וכשהחברה שבה עבד התחילה לעשות דברים לא חוקיים, לא יכול היה לעזוב:
"חשבו איך לא להכניס את עצמכם למצב שבו אתם כל כך קשורים לארגון או לסיטואציה, שאינכם יכולים ללכת כשמבקשים מכם לעשות משהו שנראה לכם לא אתי."
הסיכון אינו תכונה אחת
הרכיב הבא בעבודה הפנימית הוא פרופיל הסיכון. סיליג שואלת את רובינס אם היא אוהבת לקחת סיכונים, ומסבירה למה זו שאלה חסרה:
"רוב האנשים עונים כן או לא, אבל סיכון הוא דבר הרבה יותר מורכב."
בכיתה שלה הסטודנטים ממפים את עצמם בכמה סוגי סיכון, מאפס עד עשר: פיזי, רגשי, חברתי, כלכלי ואינטלקטואלי. והשיחה מראה עד כמה הציון משתנה בין תחום לתחום. רובינס מספרת שבנאום מול אולם מלא היא מרגישה בנוח לגמרי, אבל כשהפודקאסט שלה היה מועמד לגלובוס הזהב והיא הלכה על שטיח אדום בפעם הראשונה, היא הרגישה בשתיים מתוך עשר.
התשובה של סיליג היא אולי הנקודה המעשית ביותר בפרק:
"אם היית עושה את זה פעמיים, שלוש, ארבע, זה היה נהיה טבעי... התחלת בשתיים, אבל בפעם הבאה תהיי בארבע, ואחר כך בשש."
סבילות לסיכון אינה תכונת אופי קבועה. בכל תחום בנפרד, היא נבנית מחזרות.
והיא מוסיפה צד שני לאותה מטבע: מי שנראה מבחוץ כמו מי שלוקח סיכונים גדולים — משקיע הון סיכון, צונחן — בעצם עסוק כל הזמן בלהוציא את הסיכון מהעניין. "ככל שאתם מוכנים יותר," היא אומרת, "זה לא מרגיש כמו סיכון גדול."
מעטפה עם 5 דולר
על הסיכון האינטלקטואלי — הנכונות להתמודד עם בעיה ולנסות לפתור אותה — סיליג מספרת על תרגיל שהעבירה בשבוע אחד שבו לימדה יזמות בבית הספר לעיצוב של סטנפורד. היא חילקה ל-14 קבוצות מעטפה עם 5 דולר:
"אתם יכולים לחשוב על רעיונות כמה זמן שתרצו, אבל ברגע שאתם פותחים את המעטפה, יש לכם שעתיים להרוויח כמה שיותר כסף."
חלק מהקבוצות עשו את המתבקש: דוכן לימונדה, שטיפת מכוניות. אחרות הבינו שה-5 דולר אינם העיקר. קבוצה אחת הקימה דוכן לניפוח צמיגי אופניים באמצע הקמפוס, ובאמצע הדרך עברה ממחיר קבוע לבקשת תרומות — ולדבריה, אנשים שילמו יותר. קבוצה אחרת הזמינה מקומות במסעדות עמוסות ומכרה את ההזמנות לאנשים שעמדו בתור.
ואז הייתה הקבוצה שהבינה שהנכס האמיתי שלה הוא בכלל לא המעטפה ולא השעתיים, אלא שלוש הדקות שהוקצו לה להציג בכיתה. היא מכרה אותן תמורת 650 דולר לחברה שרצתה לגייס את הסטודנטים.
"הזדמנויות נמצאות בכל מקום. רוב האנשים חושבים: 'אין לי כסף'. אבל הסטודנטים האלה יצרו את כל הערך הזה מכלום."
שלב שני: לגייס צוות
השלב השני הוא אנשים, ולסיליג יש על זה משפט:
"מזל כמעט אף פעם לא מפליג לבד."
הדוגמה המרכזית שלה היא צעיר בשם אוליבר, שפנה אליה אחרי שצפה בהרצאה שלה על מזל ורצה להפוך ל"מאמן מזל". הוא ביקש רק חמש דקות מזמנה, והיא הסכימה. והיא מדגישה למה זה עבד:
"הוא ביקש טובה של חמש דקות. דבר קטן מאוד, שקל לעשות. הוא הפך את עצמו לקל לעזרה."
אחרי השיחה הוא שלח מכתב תודה — "זו החמצה עצומה אם אתם לא שולחים מכתב תודה," היא אומרת — אבל לא עצר שם. הוא צירף מסמך עם רשימה של דרכים שבהן יוכל לעזור לה בספר שכתבה אז. אף אחת מהן לא הייתה בדיוק מה שהיא צריכה, אבל היוזמה שכנעה אותה: היא העסיקה אותו כעוזר מחקר, אף שמעולם לא עבדה עם עוזר מחקר באף אחד מהספרים שלה. בספר, לדבריה, יש עליו פרק שלם.
שלושה צעדים קטנים: בקשה שקל להיענות לה, תודה, והצעה לעזור. כל אחד מהם נדיר מספיק כדי לבלוט.
רובינס שואלת למה עזרה לאחרים הופכת אדם לבר-מזל יותר, והתשובה פשוטה: כי מעט מאוד אנשים עושים את זה. הדוגמה שלה היא איש מכירות שמכר פאנלים סולאריים מדלת לדלת, ונתקל שוב ושוב באנשים שלא רצו פאנלים אבל כן רצו לחסוך באנרגיה. הוא שם לב שמישהו אחר בשכונה מתקין משאבות חום ועושה עבודה טובה, והתחיל להמליץ עליו — בלי להכיר אותו בכלל. כשהמתקין גילה את זה, הוא התחיל להמליץ עליו על פאנלים סולאריים, והעסק שלו פרח.
ועוד מתנה שהיא ממליצה עליה:
"אחת המתנות הגדולות שאפשר לתת למישהו היא להכיר לו מישהו אחר."
רובינס מוסיפה הרגל משלה: להחמיא לאנשים זרים בתור או בבית הקפה. סיליג מסכימה, ומציבה תנאי אחד — שזה יהיה אמיתי, ולא כדי לתמרן.
שלב שלישי: להרים את המפרש
השלב האחרון מבוסס על המשפט "ככל שאני עובד קשה יותר, יש לי יותר מזל". סיליג מקבלת אותו, אבל מסמנת את מה שחסר בו:
"צריך לדעת מהי העבודה הקשה הזאת."
רובינס מודה שהיא עצמה עבדה קשה מאוד — ו"הסתובבה במקום". סיליג מונה כמה כיוונים, מלקיחת סיכונים ועד יציאה מאזור הנוחות, ואחד שהיא מדגישה במיוחד הוא סקרנות. לצדו היא מביאה משפט שהיא אומרת לסטודנטים שלה:
"לפני שמשהו הוא התשוקה שלכם, הוא משהו שאתם לא יודעים עליו כלום."
כלומר, לא יושבים ומחכים למצוא תשוקה. במילים שלה: לצאת ולעשות דברים, לנסות הרבה, ולשמור את מה שעובד.
משחק ארוך
לקראת הסוף סיליג מזכירה שכל זה לא עובד מיד:
"מזל הוא משחק ארוך. מזל הוא כמו השקעת כסף: מתחילים בהפקדות קטנות, והן מצטברות עם הזמן."
ולכן היא גם מבקשת לשנות את נקודת המבט בכל מקום שנכנסים אליו:
"צריך לחשוב שבכל חדר יש פרס. ותלוי בכם למצוא אותו."
ומה עושה מי שמרגיש עכשיו חסר מזל? רובינס שואלת מה הדבר הראשון שכדאי לעשות השבוע, והיא בוחרת דבר אחד:
"לעשות משהו שיערבב את הקלפים. להוסיף משהו חדש לחיים שלכם. זכרו, כולנו במרחק החלטה אחת מחיים אחרים לגמרי. תגישו מועמדות למשרה. תציגו את עצמכם לאדם שעומד בתור."
מה לוקחים מזה
- "לכאורה" היא המילה החשובה בהגדרה. מה שנראה כמו מקרה נשען לעתים קרובות על משהו שעשיתם קודם.
- נסיבות ומזל אינם אותו דבר. הראשונות קורות לכם; השני הוא האופן שבו אתם מגיבים. ההבחנה לא אומרת שהחיים הוגנים.
- ההזדמנויות נושבות כל הזמן. השאלה היא אם אתם בבית עם תריסים סגורים, על הגג כשבשבת, או על מפרשית.
- ערכים קובעים מראש, לא ברגע האמת. ושומרים על היכולת ללכת.
- סבילות לסיכון נבנית לפי תחום, בחזרות. מי ששתיים מתוך עשר בפעם הראשונה יכול להגיע לשש.
- מבקשים דבר קטן, מודים, ומציעים לעזור. כך הפכה בקשה של חמש דקות למשרה.
- עבודה קשה צריכה כיוון. סקרנות קודמת לתשוקה, ומזל, לדבריה, מצטבר כמו השקעה.
הבא בשבילכם
עסקים וקריירהמישל קארה: תשעה חודשים של תוכנית לפני שהתפטרההיוצרת שמצלמת את עצמה עושה דברים בלתי אפשריים מסבירה שהיא דווקא אדם חרד — ושזה בדיוק העניין. בדרך: איך נראתה התוכנית שהכינה לפני שעזבה משרה קבועה, ולמה זמן הוא המרכיב שאי אפשר לדחוס.לקריאה ←