דיינה וייט: מי שמקים עסק כדי שיהיה לו יותר זמן, בוחר בדבר הלא נכון
"אם אתם רוצים להקים עסק משלכם כי אתם רוצים יותר זמן לעצמכם, אתם בוחרים בדבר הלא נכון." — דיינה וייט
דיינה וייט מנהל את UFC, ארגון אומנויות הלחימה שהוא ושותפיו קנו לפני כ-25 שנה בשני מיליון דולר, בתקופה שבה כמעט אף אחד לא האמין בענף. היום, בגיל 57, הוא מנהל במקביל גם מיזם אגרוף ומיזם נוסף. השיחה שלו עם סטיבן ברטלט בנויה סביב ציטוטים שלו שברטלט מניח לפניו. וייט לא אוהב שמנתחים אותו, אבל על עסקים הוא מדבר בלי להתחמק.
לדעת מה לא רוצים
בגיל 19 הייתה לווייט עבודה שלדבריו הרבה אנשים היו הורגים בשבילה: בלבוי במלון, עם מזומן כל יום, משכורת כל שבוע, ביטוח רפואי וחיסכון פנסיוני. הוא לא סבל את האופן שבו דיברו אליו ואת זה שאומרים לו מה לעשות, ויום אחד קם והלך. הוא ידע רק שהוא רוצה להיות בעולם הקרבות.
הוא מספר שכבר כילד, כשאמו עבדה כל הזמן והוא ואחותו כיסחו דשא וניקו את הבריכה, אמר לעצמו שביום שירוויח דולר לא יעשה את זה שוב. ואת אותו עיקרון הוא מעביר לבנים שלו. כשאחד מהם רצה לעזוב את הלימודים בשביל רעיון עסקי, הוא אמר לו שלא יעזוב, ושלח אותו למצוא עבודה רגילה.
"בחיים, כדי להבין מה אתם רוצים לעשות, אתם צריכים להבין מה אתם לא רוצים לעשות."
אותה גישה חלה אצלו על אנשים. מי שאומר שלא היו לו דמויות לחיקוי בילדות, לדבריו, פשוט לא הסתכל נכון:
"כל מי שמעורב בחיים שלכם כשאתם גדלים הוא דמות לחיקוי, לטוב ולרע."
הוא הסתכל על אביו ועל כמה מדודיו, ראה מה האלכוהול עשה לחיים שלהם, והפסיק לשתות בגיל 21.
אין ימי חופש
הציטוט הראשון שברטלט מגיש לו עוסק בכך שלבעל עסק אין ימי חופש: לא ימי הולדת, לא חגים. וייט מוסיף מיד למה זה בכל זאת שווה: כשאוהבים את מה שעושים, זה כיף. אבל הוא מזהיר ממניע אחד נפוץ:
"אם אתם רוצים להקים עסק משלכם כי אתם רוצים יותר זמן לעצמכם, אתם בוחרים בדבר הלא נכון. אני מבטיח לכם."
למי שזה מה שהוא מחפש, הוא ממליץ על משרה מתשע עד חמש עם סופי שבוע וחגים. כי העבודה עצמה, לפי התיאור שלו, היא דבר אחד:
"המפתח להיות יזם טוב הוא שאתם צריכים למצוא פתרונות לבעיות כל יום."
הוא מתאר בוקר שבו שתי מכונות הגילוח שלו מתו לפני ישיבת דירקטוריון, ואחר כך הרכב הודיע שצמיג מאבד אוויר וצריך לעצור מיד. הוא המשיך לנסוע. ואז מגיעים למשרד, ושם מחכה רשימת הבעיות האמיתית.
וייט גם משוכנע שאי אפשר לבנות עסק מצליח מהבית. הוא עצמו במשרד משמונה וחצי בבוקר ועד שבע, שמונה או עשר בערב, והנימוק שלו הוא מה שקורה בין הפגישות: אנשים קופצים למשרד, מתחילה שיחה, ועולים רעיונות שאף אחד לא תכנן.
והוא אומר בפשטות שרוב האנשים לא בנויים לזה. לרבים קשה מספיק לקום כל בוקר ולדאוג לעצמם, וכשאתה יזם, הרבה אנשים מפרנסים דרכך משפחות.
הלקוח הוא אני
ברטלט שואל מה הביא להצלחת UFC. התשובה של וייט מתחילה במוצר: שיבוץ הקרבות, הפקת האירוע החי, והפקת השידור. ומה הכישרון שלו עצמו?
"אני חובב קרבות עד העצם. 25 שנה אחרי, אני עדיין חובב קרבות מושבע."
ברטלט מסכם: אתה הלקוח. וייט מאשר. כשמשהו עובד, הוא יודע, כי הוא האדם שבשבילו זה נעשה.
בצד העסקי, הוא משווה את עצמו לענף האגרוף, שלדבריו התנהג כמו מכירת חיסול: כל מארגן ניסה לתפוס כמה שיותר כסף בכל קרב ולברוח, עד שרשתות השידור והמפרסמים לא רצו עוד שום קשר. מה שהוא בנה במקומו, לדבריו, הוא מותג שסומכים עליו גם הצופים, גם המפרסמים וגם הרשתות.
"בכל פעם שאנחנו מעלים אירוע חי, אני רוצה שאנשים ייצאו משם ויגידו: איזה ערב טוב היה. אני שמח שעשינו את זה, והייתי שמח לעשות את זה שוב."
אותו דבר עם נותני החסות. הוא לא מוכן, כלשונו, רק להדביק לוגו ולקוות לטוב. הוא רוצה שמי ששילם יגיד שטוב ששם את הכסף שלו שם.
הכוח שלי: לבחור אנשים
כשקנו את החברה היו בה שני עובדים, והוא עשה הכול. מאז, לדבריו, אם יש לו כוח-על, הוא זה:
"אם יש לי כוח-על, הוא לבחור את האנשים הנכונים להקיף את עצמי בהם."
והצד השני של אותה יכולת: כשמישהו לא התאים, הוא ידע מיד, ופיטר.
איך נראית עבודה עם צוות כזה? בכל אירוע יש על השולחן שלו טלפון אדום שמחובר ישירות למפיק שבניידת השידור. למפיק יש חופש לנסות דברים. לפעמים וייט מרים את השפופרת ואומר שאת זה לא עושים שוב, ולפעמים שזה היה מדהים. ואף אחד לא נעלב.
המבחן האמיתי, לדבריו, היה הקורונה. הוא ראה ציטוט של מנכ"ל שאמר שכל מי שמספר לעובדים שהם משפחה מדבר שטויות, כי הכול עסקה. וייט אומר שהוא לא מבין מי ירצה לרוץ דרך קיר בשביל אדם כזה.
"לעולם לא אבחר בכסף על פני אנשים. לעולם."
בתקופה המפחידה ביותר, הוא מסביר, לא מפטרים אנשים שפספסו את הצעד הראשון של הילד שלהם כדי לעזור לבנות את החברה:
"התפקיד שלכם כמנכ"ל הוא לדאוג לאנשים האלה, ולמצוא דרך להרוויח כסף."
הוא כינס את כל העובדים, אמר שמי שמרגיש לא בטוח יכול ללכת הביתה, ולדבריו אף אחד לא יצא. את החברה הוא מתאר כספינת קרב:
"או שכולנו טובעים יחד, או שאנחנו לא טובעים בכלל."
הנאמנות שהוא מתאר הולכת לשני הכיוונים. הוא עבד פעם במקומות שאמרו לו שמאחוריו עומדים עשרה אחרים שישמחו לקבל את המשרה, והחליט לא לנהל כך.
להישאר בפסגה
ברטלט מניח שבגיל 57, אחרי כל ההצלחה, וייט כבר מאציל סמכויות ונהנה. התשובה היא לא:
"קל יותר להגיע לפסגה מאשר להישאר בפסגה."
כמו אלוף עולם, הוא אומר: ברגע שזכית, כולם לומדים איך אתה נלחם כדי לנצח אותך. וגם עסקת שידור ענקית אינה סימן שהגעת:
"לא הגעתם. אף פעם לא מגיעים."
הרשת שילמה כי היא מאמינה שהוא ישפיע על העסק שלה, ועכשיו העבודה שלו היא לדאוג שזה יקרה, כדי שהעסקה הבאה תהיה גדולה יותר.
כדי לא להתפזר הוא מתמקד, לדבריו, בשלושה דברים בכל יום. ברטלט מבקש כמה פעמים לשמוע מהם, ווייט מסרב: זה חלק מהנוסחה. מה שהוא כן מוכן לומר הוא ממה הוא מתעלם: כל הצעה שמלטפת את האגו, כמו סרט על חייו.
גם ביקורת הוא ממיין. את הכתבים שמסקרים את הענף הוא חוסם, כי לדעתו הם טועים תמיד. אבל את המבקרים מבין האוהדים הוא קורא:
"זה לא שלא מקשיבים לשונאים. הם קצת שומרים אותך בכושר."
התרחיש הגרוע ביותר
ברטלט מעיר שהעצה "לסמוך על תחושת הבטן" מסוכנת, כי לפעמים הבטן טועה. לווייט יש תשובה קבועה. כשעבד במלון, עבד לידו אדם בן 45 שהרוויח בדיוק כמוהו, עם אותם תנאים ואותן משמרות. מכאן החשבון:
"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? שתחזרו לעבוד. זה התרחיש הגרוע ביותר, וזה לא תרחיש גרוע."
מה שבאמת גרוע, לדבריו, הוא להתעורר בגיל 45 ולתהות מה היה קורה אילו ניסית כשעוד לא היו לך ילדים ואף אחד לא היה תלוי בך.
וכסף, הוא מדגיש, לא יכול להיות הסיבה. אילו החליט לפי כסף, היה עומד עד היום בלובי של המלון, כי זו הייתה האפשרות הטובה בהרבה באותו רגע.
על מזל הוא עונה שהוא מעדיף לקרוא לזה תזמון. בשנות העשרים שלו הייתה לו מדיניות גורפת: לא הולכים לחתונות, כי הן גוזלות זמן. אבל חבר מהתיכון, שהיה אוסף אותו כל בוקר לבית הספר כי לו עצמו לא הייתה מכונית, התחתן, ולזה הוא לא יכול היה לסרב. בחתונה פגש את פרנק ולורנזו פרטיטה, שלא ראה עשר שנים. לורנזו ביקש להתאמן אצלו באגרוף, ומאז הם יחד. איתם קנה את UFC.
"כל דבר בחיים הוא עניין של תזמון."
המראה האחורית
ברטלט חוזר כמה פעמים לילדות של וייט: אב שתיין ונעדר, ואם שגידלה לבד שני ילדים וכתבה עליו, בלי רשותו, ספר ביקורתי. וייט עונה, אבל מסרב לשבת בעמדת הקורבן:
"אל תתנו לעבר להשפיע על העתיד שלכם."
המראה האחורית, כלשונו, לא חשובה. מה שקרה אתמול הביא אותך לכאן, ומה שמעניין הוא מה קורה מחר. על אמו הוא מוסיף שלמרות הנתק ביניהם, הוא ואחותו מכבדים את מה שעשתה: אם יחידנית שעבדה בלי הפסקה, עברה איתם לבדה מחוף לחוף וגידלה שני ילדים.
לא לכל אחד
ברטלט מעיר שהרבה אנשים היו סובלים בחיים של וייט, ווייט מסכים. בבית, הוא מספר, היה ארבעה ימים בלבד בחודשיים האחרונים. בסוף חופשה הוא כבר לא יכול לחכות לחזור לעבודה. ואין לו יעד סופי: גדול יותר, ואז מתים.
"אני לא אומר שהחיים שלי הם החיים לכל אחד. זה הדבר הכי רחוק מזה."
גם בחברה שלו, הוא אומר, הוא לא מחפש מאות אנשים כמוהו. רק מי שעובד קרוב אליו צריך להיות כזה. מי שרוצה משרה יציבה עם סופי שבוע חופשיים, אין בזה שום דבר רע. אבל מי שמאמין שהוא יזם:
"אל תפחדו לקחת סיכון."
מה לוקחים מזה
- מתחילים ממה שלא רוצים. עבודות שלא מתאימות ואנשים שלא רוצים להידמות להם הם מידע.
- עסק עצמאי אינו זמן פנוי. הוא בעיות לפתור כל יום, ואנשים שתלויים בכם.
- כדאי להיות הלקוח של עצמכם. מי שאוהב את המוצר יודע מתי הוא טוב.
- בוחרים אנשים, ואז סומכים עליהם. משוב ישיר, בלי להיעלב, ונאמנות לשני הכיוונים.
- אף פעם לא "מגיעים". מי שבפסגה הוא זה שכולם לומדים איך לנצח.
- התרחיש הגרוע ביותר הוא לחזור לעבוד. גרוע ממנו הוא לא לנסות.
- וזה לא לכל אחד. וייט אומר זאת בעצמו.
הבא בשבילכם
עסקים וקריירהקודי סאנצ'ז: איך מגיעים לבעלות על עסק בלי הוןמשקיעה שעזבה את וול סטריט לטובת מכבסות ושטיפות רכב מסבירה לסטיבן ברטלט למה לדעתה החופש עובר דרך בעלות, ואיך מגיעים אליה עם מעט כסף: להתקרב לאנשים הנכונים, לתת לפני שמבקשים, ולקנות חלק בעסק בזמן ובמומחיות. בדרך: המבחן שמבדיל בין בעיית שיווק לבעיית מוצר.לקריאה ←