סת גודין: המילה האחת שמחזיקה אתכם תקועים

"'אם ויתרת פעם אחת, זה הופך להרגל. לעולם אל תוותר.' הוא טועה. וברור לגמרי שהוא טועה." — סת גודין, על הציטוט המפורסם של מייקל ג'ורדן

השיחה של סטיבן ברטלט עם סת גודין מתחילה בשאלה פשוטה — איך יודעים מתי לוותר על משהו — ומגיעה מהר מאוד למקום לא צפוי: גודין טוען שרוב האנשים לא תקועים כי חסרה להם התמדה, אלא כי הם רוצים שני דברים שאינם יכולים להתקיים יחד.

נגד "לעולם אל תוותר"

ברטלט מזכיר שראה באותו בוקר בחדר הכושר את הציטוט של מייקל ג'ורדן: אם ויתרת פעם אחת, זה הופך להרגל.

התשובה של גודין מיידית:

"הוא טועה. וברור לגמרי שהוא טועה."

ומיד אחר כך הוא מוסיף משהו שאינו מובן מאליו מפי אדם שמוכר ספרים על הצלחה:

"נכשלתי יותר פעמים מרוב האנשים שמקשיבים לזה."

הטענה שלו אינה שוויתור הוא טוב. היא שוויתור הוא כלי — ומי שמסרב להשתמש בו משלם על כך.

החמור שמת מרעב וגם מצמא

כדי להסביר איפה אנשים נתקעים, גודין מביא משל.

"החמור לכוד באמצע הדרך בין המים לגזר. הוא צמא והוא רעב, אבל הוא לא מוכן להתרחק מאף אחד משני הדברים שהוא רוצה. אז הוא מת ברעב, וגם מצמא."

ואז הוא עושה את המהלך שהופך את המשל לשימושי:

"וכולנו עושים את זה. ואנחנו עושים את זה עם מילה אחת פשוטה."

המילה היא "אבל". גודין מדגים אותה בשני משפטים שכל אחד מזהה:

"אני רוצה לרוץ מרתון, אבל אני לא רוצה להתעייף. אני רוצה עבודה שממלאת אותי, אבל אני גם אוהב את המכונית הזאת ואת הבית הזה."

הוא מרחיב את הרשימה למי שנמצא שנים בתפקיד שלא מספק אותו: אני רוצה עבודה שממלאת אותי, אבל אני גם רוצה שהשכנים יראו בי אדם יציב ומכובד. אני רוצה עבודה שממלאת אותי, אבל יש לי כל מיני דברים לשלם עליהם.

והמסקנה שלו חדה:

"אם מסתכלים על ה'אבל'ים האלה, מבינים שבעצם בחרתם להישאר בעבודה הזו."

שקע, או דרך ללא מוצא

השאלה המעשית נשארת: איך יודעים אם הקושי הנוכחי הוא שלב שצריך לעבור, או סימן לעצור. כאן גודין מציג את ההבחנה שהיא לב העניין.

השקע הוא, בהגדרתו, החלק הקשה שנמצא בין ההתחלה לבין השלב שבו נעשים טובים בדבר.

"השקע הוא כימיה אורגנית בדרך להיות רופא."

והדוגמה השנייה שלו יומיומית יותר:

"השקע הוא חדר הכושר בחודש מרץ. מי שרוצה בטן שטוחה לא יכול לעזוב את חדר הכושר בפברואר, אחרי שנרשם בחגים."

לפי גודין, כמעט כל דבר שמייצר ערך מכיל שקע כזה. ומכאן שתי מסקנות מעשיות. הראשונה היא לזהות אותו לפני שמתחילים:

"אם אני נוסע במכונית הזו לרוחב מדבר גובי, אסור לי להתלונן כשאני לא מוצא תחנת דלק. אין תחנות דלק במדבר גובי. יש שקע שצריך לעבור כדי לחצות את המדבר. תארזו את מה שצריך כדי לעבור אותו — או אל תתחילו."

מולו עומדת דרך ללא מוצא: מצב שלא הולך להשתפר, כמה שלא יתמידו בו. וכאן גודין מספר על עצמו — הוא הפיק בעבר תקליטורי DVD, ואז הגיע היום שבו היה ברור שהמו"לים לא יגדילו את התחום אלא יצמצמו אותו, כי האינטרנט הגיע.

"זו דרך ללא מוצא. תודה שעשינו את זה — בואו נתחיל משהו אחר."

אותה התמדה בדיוק היא סגולה בשקע, ובזבוז בדרך ללא מוצא. ההבדל אינו במאמץ אלא במפה.

המתנה שמותר לא לקבל

החלק החזק ביותר בשיחה עוסק במה שמחזיק אנשים במקום גם כשהם כבר יודעים שזו דרך ללא מוצא: מה שכבר הושקע.

גודין מנסח את התסריט הפנימי במדויק:

"למדתי משפטים שלוש שנים. לא אהבתי את זה. עסקתי בעריכת דין חמש שנים. שנאתי את זה. האם אני רוצה לבלות את 40 השנים הבאות של חיי כעורך דין — כי ניסיתי את זה עד הסוף?"

ואת המלכודת הוא מתאר כיחסים עם האדם שהיינו פעם:

"אנחנו לא יכולים לעזוב, כי אז נצטרך להסביר לעצמנו הקודמים: למה הם שילמו מחיר כל כך גבוה כדי להשיג לי את המתנה היוקרתית הזאת, ואני מתעלם ממנה?"

ואז מגיע ההיפוך שהוא הרעיון המרכזי של הקטע. עלות שקועה, לדבריו, אפשר לראות אחרת — לא כחוב אלא כמתנה:

"התואר במשפטים הוא מתנה. אבל אתם לא חייבים לקבל אותה עכשיו."

והוא ממחיש את זה בדימוי שקשה לשכוח: אם מישהו מגיע ומציע לכם חזיר וייטנאמי לגדל, מותר לכם לומר לא, תודה, אני לא רוצה לקבל את המתנה שלך.

שלושה ילדים וסטארטאפ

ברטלט מציג לגודין מקרה מוחשי, של אחיו: שלושה ילדים מתחת לגיל שבע, ובמקביל רצון להקים חברה. שני הדברים מושכים לכיוונים מנוגדים.

התשובה של גודין מתחילה בהערכה דווקא:

"הדבר הראשון שהוא עשה היה חשוב מאוד. הוא נתן לזה שם."

ואז מגיע המשפט שמפרק את הסתירה:

"אי אפשר לעשות שני דברים בו-זמנית — אבל אפשר לעשות הרבה דברים לאורך זמן."

ומכאן ההנחיה המעשית: מכיוון שהוא כבר התחייב לשלושה בני אדם קטנים, הוא ילך לעבוד — אבל לא יוכל לעבוד מאה שעות בשבוע. ולכן:

"הוא צריך לבחור פרויקט שכמות הזמן שיש לו מספיקה כדי לעשות אותו ממש טוב."

ומיד אחריו הסייג הישיר:

"הוא לא יכול להקים מתחרה ל-OpenAI."

גודין לא אומר לו לבחור בין השניים. הוא אומר לו לבחור פרויקט בגודל שמתאים לזמן שנשאר.

מה שהוא אומר על בינה מלאכותית

גודין מקדים ומספר שהנושא אינו חדש לו: ב-1983 למד בסטנפורד קורס דוקטורט אצל דאג לנאט, מאבות התחום, ובעבודתו הממשית הראשונה עבד עם אייזק אסימוב ועם ארתור סי קלארק.

ומכאן שתי אמירות. הראשונה על סדר הגודל:

"זה השינוי הגדול ביותר בעולם שלנו מאז החשמל."

והשנייה היא זו שהוא מציב כברירה:

"או שאתם עובדים בשביל הבינה המלאכותית, או שהיא עובדת בשבילכם."

ואת ההשוואה הוא מפרט: היו חברות ועובדים ב-1890 שאמרו לעצמם שיחכו עד שהחשמל יחלוף, וימשיכו בינתיים במקצוע הקודם.

"זה לא הסתדר להם טוב במיוחד. זה דומה לזה — רק הרבה, הרבה יותר מהר."

ומה שמים במקום

גודין לא עוצר בוויתור. הוא מציע החלפה — במקום לרצות שני דברים סותרים, לבחור מטרה.

"אני משתמש במילה מטרה, ואני לא מתכוון לזה שנולדתם עם מטרה, כי אני לא חושב שנולדתם. אבל אתם יכולים לבחור בכוונה את המטרה של מה שתעשו מחר."

הוא מדגיש שהמטרה לא חייבת להיות נשגבת. היא יכולה להיות "אני צריך שישלמו לי". ומרגע שאומרים אותה בקול, הוא מחזיר את השאלה שהיא לדבריו המפתח:

"בשביל מי זה? זה לכולם, או ל-12 אנשים, או לאלף אנשים? איזה שינוי אתם כאן כדי לעשות, ובשביל מי?"

לפי גודין, כשאי אפשר לענות מי הם האנשים האלה, נשארת תחושת כובד מעורפלת שאין לה על מה להיאחז.

מה לוקחים מזה

• "לעולם אל תוותר" היא עצה גרועה בתור כלל. גודין מציג אותה כשגויה, ומעמיד מולה שאלה: על מה בדיוק מדובר.
• חפשו את המילה "אבל". לפי המשל שלו, מי שרוצה שני דברים שאינם יכולים להתקיים יחד לא נשאר במקום — הוא כבר בחר.
• שקע לעומת דרך ללא מוצא. הראשון הוא קושי שמוביל לאנשהו והשני לא. אותה התמדה מתאימה לאחד ומזיקה לשני.
• זהו את השקע לפני שמתחילים. גודין ממליץ להעריך מראש את החלק הקשה, ולהחליט אם יש לכם מה שצריך כדי לעבור אותו.
• עלות שקועה היא מתנה, לא חוזה. ההשקעה שכבר בוצעה אינה מחייבת המשך — אפשר להודות עליה ולהניח אותה.
• מטרה נבחרת, לא מתגלה. ואחריה מגיעה השאלה בשביל מי, שהיא לדבריו מה שהופך אותה למשהו שאפשר לפעול לפיו.

• #סת גודין
• #החלטות
• #קריירה
• #עלות שקועה
• #התמדה
• #סטיבן ברטלט