סת גודין: שני הדברים שאנשים דורשים לפני שיעזו — ולמה אף אחד לא יכול להבטיח אותם

"אני קשור לרעיון שכולם יאהבו, ולהבטחה ששום דבר רע לא יקרה. אם מבטיחים לי את שני הדברים האלה — אז אלך לעשות את זה." — סת גודין, על מה שאנשים מחכים לו

זה הפוסט השלישי באתר על סת גודין, ובכוונה הוא לא נוגע במה שכיסינו קודם — לא אסטרטגיה ולא ויתור. השיחה הזו, אצל קודי סאנצ'ז, עוסקת בשאלה אחת: למה אנשים בוחרים להיות ממוצעים.

קודם כול, מה זו בכלל בינוניות

גודין פותח בהבהרה שנשמעת טכנית ומתבררת כמרכזית:

"המילה בינוני פשוט אומרת ממוצע."

ומיד הוא מפריד בינה לבין משהו שמבלבלים איתה — פשרה. ולשם כך הוא נותן דוגמה:

"אם אתה אדריכל, ואתה מביא ללקוח את הבניין המושלם שלך, והוא מבקש ממך לעשות שינויים כדי שיעבוד טוב יותר לעסק שלו — זו פשרה מועילה. זו פשרה חזקה."

מולה עומד הסוג האחר. כשמביאים רעיון למי שלא רוצה להשתנות:

"הם יתעקשו שתשייף את כל הקצוות ותהפוך אותו לבנאלי. זו הפשרה הרעה. זה הבינוני שממנו אנחנו נמנעים."

והמטרה של אותה שיוף מנוסחת אצלו במפורש:

"לעשות את זה כך שאף אדם לא ישים לב אלינו — כדי שלא יבקרו אותנו."

ההבדל אינו בכמות השינויים אלא בכיוון: פשרה מועילה משפרת את הדבר עבור מישהו, ופשרה רעה מגינה על מי שיצר אותו.

ארבעת הכוחות

מכאן הוא מגיע לרשימה שהוא קורא לה ארבעת הפרשים של הבינוניות: הכחשה, חוסר אונים, בוז ופחד. בשיחה הזו הוא מתעכב על שניים.

הכחשה היא הפשוטה, והוא מגדיר אותה בשורה אחת:

"הכחשה פירושה שאתה לא צריך לשים את השם שלך על זה, כי זה מה שכל השאר עשו."

והוא מוסיף שזו הנפוצה ביותר.

בוז מנוסח אצלו כתחושה, לא כעמדה:

"לא אכפת לי כל כך מהעבודה שלי. לא אכפת לי כל כך מהלקוחות שלי. זה פשוט לא שווה את זה."

ואת הסימן שלו בשטח הוא מזהה במשפט אחד שכולם מכירים:

"בכל פעם שאתה שומע מישהו אומר 'אני רק עושה את העבודה שלי' — זה בגלל שהבוס שלו שרף כל קשר שהיה לו למה שהוא עושה."

והשורה שאחריה היא זו שהופכת את זה מביקורת לאבחנה:

"זו לא אשמתו. הוא נמצא בתוך מערכת שלא רוצה לתגמל את מה שהוא עושה."

שתי ההבטחות

וכאן מגיע המשפט שמסכם את כל הפרק, והוא תיאור מדויק של מה שרוב האנשים באמת מחכים לו לפני שיעזו:

"אני קשור לרעיון שכולם יאהבו, ולהבטחה ששום דבר רע לא יקרה. אם מבטיחים לי את שני הדברים האלה — אז אלך לעשות את זה."

והמסקנה שלו קרה ולא מאשימה:

"ולכן רוב האנשים מעדיפים להיות בינוניים. רוב האנשים מעדיפים להישאר באמצע, כי ההבטחות האלה לא נמצאות על השולחן."

שים לב מה הוא לא אומר: הוא לא אומר שאנשים עצלים. הוא אומר שהם ממתינים לתנאי שלא קיים.

ההופעה שלא תהיה הטובה ביותר

כדי להסביר איך יוצאים מזה, גודין משתמש בהיגיון פשוט מעולם הבמה.

"כשאנחנו רואים מישהו בהופעה חיה, הסיכוי שזו תהיה ההופעה הטובה ביותר שהוא נתן אי פעם הוא אפס."

והנימוק מתמטי:

"אי אפשר שתהיה לך הטובה ביותר שנתת אלא אם יש לך כאלה שאינן הטובות ביותר."

ומכאן הברירה:

"אתה חייב להשלים עם זה, אחרת אתה פשוט תעשה את זה בחצי כוח."

הרופאים בחדר המיון

הדוגמה החזקה ביותר בשיחה מגיעה ממקום אחר לגמרי. גודין מספר שדיבר עם רופאי חדר מיון ומנתחים, ושאל אותם איך הם חוזרים לעבודה אחרי שמטופל ראשון מת.

התשובה שקיבל:

"כי מישהו הולך ללכת לעזור לאדם הזה. האם זה תמיד יעבוד? לא. אבל זה המחיר. המחיר שאנחנו משלמים על כך שאנחנו מגיעים לעזור לאנשים הוא שלפעמים זה לא יעבוד — ולפעמים בתוצאות קטלניות."

ואת הנמשל הוא עושה על עצמו, בלי להתחמק מכמה שהוא נוח יותר:

"אתה ואני לא צריכים להתמודד עם זה. איזה פינוק. אז אנחנו כן יכולים לעשות משהו. הייתי צריך לכתוב פוסט. אולי זה הפוסט הגרוע ביותר של השנה, אולי אפילו של העשור. זה לא קטלני."

למה הוא לא קורא לזה אתיקה של עבודה

סאנצ'ז מציינת שגודין מפרסם פוסט בבלוג כל יום כבר כ-26 שנה, לעיתים פעמיים-שלוש ביום — בערך 10,000 פוסטים ויותר משלושה מיליון מילים. ושואלת מה זה מלמד.

והוא דוחה את המילה שבה השתמשה:

"אני לא חושב על זה כאתיקה של עבודה. יש לי אתיקה של מלאכה."

ואת המנגנון הוא מתאר כהחלטה יחידה, לא כמשמעת יומית:

"קיבלתי החלטה פעם אחת, ואני לא צריך לקבל אותה שוב. אז יהיה לי פוסט מחר — לא כי זה הפוסט הכי טוב שכתבתי."

800 מכתבים, נספרים הפוך

לקראת הסוף עולה הנתון שמצוטט עליו הרבה: 800 מכתבי דחייה ממוציאים לאור בשנה אחת, לפני 21 הספרים.

וגודין ממהר לפרק את המסגרת שמנסים לתת לזה:

"אני לא אוהב את זה. וכל העניין הזה של אולימפיאדת הדחיות, ולנדנד לאנשים עד שיגידו כן — זה לא מה שזה."

ואז הוא מסובב את הזווית לגמרי:

"מה שקרה 800 פעמים ברצף הוא שמישהו בעולם ההוצאה לאור בניו יורק קנה בול, הדביק אותו על מעטפה, ושלח לי מכתב שאומר לא. זה דבר גדול שהם היו צריכים לעשות."

הוא לא סופר את ההתמדה שלו. הוא סופר את המאמץ שמישהו אחר השקיע כדי לומר לא — וזו דרך אחרת לגמרי להבין דחייה.

ומה עושים אם אין לך שום כוח

השאלה המתבקשת היא מה עושה מי שיושב בתוך ארגון גדול ואומר: אין לי סמכות, אין לי חופש, אני רק עושה מה שאומרים לי. וגודין עונה עליה עם מנטרה ועם דוגמה.

המנטרה קצרה:

"עבודה שחשובה, עבור אנשים שאכפת להם."

והוא מדגיש שקוראים אותה מהסוף להתחלה:

"צריך להתחיל דווקא מהחלק השני — רק עבור אנשים שאכפת להם. צריך להתעלם מאלה שלא אכפת להם."

ורק אז השאלה הראשונה נעשית אפשרית: בקרב מי שכן אכפת להם, מה יהיה חשוב? מה אפשר לעשות שיהיה חשוב להם?

ואת היישום הוא נותן בדוגמה קטנה ומדויקת:

"האם היו מפטרים אותך על כך שפתחת מועדון קריאה פעם בשבוע, בהפסקת הצהריים ביום שישי? כנראה שלא היו מפטרים שישה אנשים על זה. האם תוכל לבחור חמישה אנשים שבאמת ירצו להיות בקבוצה הזו? ואם תארגן את הקבוצה — האם החיים שלך ישתפרו?"

ומה שקורה אחר כך הוא הנקודה:

"כי נחשי מה קורה אחרי שמועדון הקריאה עובד ממש טוב? בפעם הבאה שיצטרכו שמישהו יעשה פרויקט קטן, הם ישאלו אותך אם בא לך — כי בדיוק הוכחת שאתה יכול לגרום לדבר כזה לעבוד. ואז הדבר הבא, ואז הבא."

הוא לא מציע לבקש סמכות. הוא מציע להתחיל במשהו קטן מספיק שאף אחד לא יעצור, ולתת לו לייצר את הסמכות.

מה לוקחים מזה

בינוני פירושו ממוצע, ולא רע. גודין מפריד בין המושג לבין פשרה, וזו ההבחנה שמאפשרת לדבר על זה בלי להאשים.
יש פשרה שמשפרת ויש פשרה שמלטשת. השאלה היא אם השינוי משרת מישהו, או רק מגן מפני ביקורת.
הכחשה היא ההגנה הנפוצה ביותר. אם כולם עשו את זה, אין צורך לחתום על זה בשם.
"אני רק עושה את העבודה שלי" מצביע על המערכת. לפי גודין זה סימן שהקשר בין אדם לעבודתו נשרף, ולא סימן לאופי.
שתי ההבטחות שאנשים מחכים להן לא קיימות. ולכן ההמתנה עצמה היא הבחירה.
החלטה אחת חוסכת אלף החלטות. את 26 שנות הכתיבה היומית הוא מייחס להכרעה שהתקבלה פעם אחת.
ואפשר לספור דחייה הפוך. לא כמה פעמים עמדת בה, אלא כמה מאמץ נדרש כדי להשיב לך.

אהבתם את התקציר?