ריק רובין אצל הוברמן: היצירה אינה שאלה של כישרון — אלא של מה שאתם שמים לב אליו

"אם אתן לכם שתי מנות אוכל ואבקש שתטעמו ותאמרו איזו מהן אתם אוהבים יותר — בדרך כלל זה די פשוט. ואני חושב שאפשר לזקק את רוב היצירתיות לזה." — ריק רובין

ריק רובין הפיק תקליטים לאורך ארבעים שנה, בכל ז'אנר כמעט. בשיחה עם אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה בסטנפורד, הוא מדבר לא על מוזיקה אלא על מה שקודם לה — ומגיע לתשובות פשוטות באופן חשוד. זיקקנו את העיקר כפי שנאמר, ולא כייעוץ.

היצירה מתחילה בהבחנה, לא ברעיון

רובין פותח בדימוי שחוזר לאורך כל השיחה: חלום.

"אם אתם חושבים על החלומות שלכם, הם לא בהכרח מתיישבים עם ההיגיון. כשאתם מתעוררים אתם אולי זוכרים חלק, אבל לא את השלם. ואם תתחילו לרשום אותם, הם יחזרו — ואולי הם לא יהיו מובנים לכם."

וכך, לדבריו, עובד תהליך היצירה: מייצרים דברים, ומחפשים תחושה בתוך עצמנו. זה יכול להיות התרגשות, התלהבות, עניין, סקרנות — "אני רוצה לדעת עוד". התחושה היא המצפן, לא הרעיון.

מכאן ההבחנה שהוא חוזר אליה: הבעיה של רובנו אינה מחסור ברעיונות אלא סינון. מתוך מספר אינסופי של נקודות מידע שזמינות לנו, אנחנו בוררים — כמין, כדי לא למות, כדי להתרבות, כדי להאכיל את עצמנו. ואז לומדים מה נכון ומה לא נכון, ואיך "עושים" דברים. כל אלה, לדבריו, חותרים תחת ההבחנה הטהורה.

היתרון של ילדים

וזו הסיבה שהוא חוזר לילדים:

"ילדים פתוחים ואין להם מטען. אין להם מערכת אמונות. הם לא יודעים איך דברים אמורים לעבוד. הם פשוט רואים מה שיש — ואם אנחנו שמים לב למה שיש, אנחנו לומדים הרבה יותר."

הוא לוקח את זה רחוק: אפילו במדע, כשמגיעה פריצת דרך, היא נשענת על כל מה שקדם לה. ואם משהו ממה שקדם לה שגוי — הגילוי נבנה על יסוד רעוע. הוא מדגיש שהוא מנחש ואינו יודע, אבל הנקודה שלו עומדת: אנחנו קרובים מדי לרוב הדברים, ויש הנחות רבות שנבלעות בתוך מה שנראה לנו כידיעה.

מכאן הוא מגיע למה שהוא מכנה מעצמה נוספת של אמנים — לקבל שאיננו יודעים דבר:

"כשאנחנו חושבים שאנחנו יודעים דברים, זה מגביל את העולם שלנו. אנחנו חושבים שזה רק ככה, שזה כל מה שאפשרי — נחמד לנו בקופסה הקטנה הזאת."

מבחן שתי המנות

זהו הכלי המעשי ביותר בשיחה, והוא כמעט מגוחך בפשטותו. רובין מתאר את היצירה כניסוי מתמשך: מנסים משהו, ובודקים אם נמשכים אליו או נרתעים ממנו. ואז הוא ממחיש:

אם מגישים לכם שתי מנות ומבקשים שתאמרו איזו מהן אתם אוהבים יותר — בדרך כלל התשובה מיידית. כשיש שתי אפשרויות, אנחנו יודעים מה אנחנו מעדיפים. את רוב היצירתיות, לדבריו, אפשר לזקק לזה.

ומיד הוא מציב לזה ניגוד:

"זה שונה מאוד מ'מעניין איך זה יתפקד בפלטפורמה חברתית מסוימת'."

ההבדל אינו סגנוני. במקרה הראשון אתם מודדים את עצמכם; בשני אתם מנחשים אחרים. ורובין, שעבד עם חלק מהאמנים המצליחים בהיסטוריה, בוחר את הראשון בעקביות.

למה הוא כמעט לא מדבר

הנקודה הזאת מפתיעה במיוחד מאדם שתפקידו לכאורה לתת הערות. רובין מסביר שאם אמן משמיע לו משהו ויש לו מחשבות עליו, לא יעזור שיאמר לו מה הן. עדיף לחכות עד שנמצאים במקום שבו אפשר לנסות דברים ולראות לאן זה הולך:

"הדבר הראשון הוא שלא הייתי מסתמך על שפה כדי לעשות את זה. זו תהיה יותר הצעה של משהו שאפשר לפעול לפיו. אנחנו מנסים — ואז יש לנו עוד נתונים."

זו גישה אמפירית לחלוטין: במקום להתווכח על מה יעבוד, מייצרים ניסוי קטן ומסתכלים על התוצאה. או שזזים לכיוון טוב, או שלא — ובשני המקרים יודעים יותר מקודם.

לשנות את הצמצם

רובין מתאר את מה שאמנים עושים כשינוי צמצם (aperture) — הרחבה או צמצום של מה שנכנס לתמונה, בכל מקרה סטייה מהברירת מחדל. והמטרה:

"הסיבה שאנחנו עושים את זה היא להציג משהו חדש — שאולי כבר ידעתם, אבל לא ידעתם שאתם יודעים אותו."

ההשוואה שהוא בוחר מדויקת: קומיקאי. מה שהוא אומר לרוב שערורייתי, ובכל זאת אתם יודעים שזה נכון. פשוט אף אחד לא אמר את זה כך קודם. "תמיד האמת שבתוכו היא מה שמצחיק."

לזה מתלווה תובנה על התרגלות. הוברמן מזכיר תצלום של טיפת שמן במיקרוסקופ, ורובין לוקח את זה הלאה: מה שאנחנו רואים כל יום מרשים לא פחות מתמונות טלסקופ החלל — אנחנו פשוט אטומים לזה מרוב הרגל. ואילו הסתכלנו על טיפות שמן במיקרוסקופ כל יום, תוך חודש לא היינו מוצאים בזה שום פלא. לפעמים, הוא אומר, מה שמרגש הוא עצם החידוש שבזווית שלא ראינו קודם.

ספק עצמי הוא כלי

הוברמן שואל על ספק עצמי, ורובין מסרב לפסול אותו:

"ספק עצמי הוא סוג של בקרה עצמית. הוא יכול להיות מועיל מאוד או לחתור תחתיכם. כולנו חווים אותו. אם אנחנו נותנים לו לחתור תחתינו, אנחנו לא מייצרים כלום — וזה לא טוב. אבל כשמשתמשים בו ככלי מאזן בחיים, הוא ממלא תפקיד נהדר."

ההבחנה פשוטה: ספק שמוביל לבדיקה נוספת הוא נכס; ספק שמוביל לשיתוק הוא נזק. אותו רגש בדיוק, שתי תוצאות הפוכות.

באותה רוח הוא מתייחס גם למשוב מבחוץ. זה לא נכון ולא לא-נכון, הוא אומר, אלא עוד מידע שאפשר להשתמש בו או לא. ולפעמים התגובה הנכונה למשוב שלילי היא דווקא ללכת חזק יותר לאותו כיוון, לא להירתע ממנו. יכולים להתקיים בו-זמנית שני סיפורים: מה שאתם חשבתם שיצרתם, ומה שהקהל מוצא בו — ולפעמים הם אוהבים אותו מסיבה אחרת לגמרי.

שלב איסוף הזרעים

ולבסוף, ההרגל היחיד שרובין מתאר כרץ תמיד. הוא מכנה אותו שלב איסוף הזרעים, והוא אינו תלוי בפרויקט:

"אני עושה את זה תמיד, בין שאני עובד על משהו ובין שלא. אני תמיד בשלב איסוף הזרעים. ואין דד-ליין — פשוט כל דבר שמעניין אותי."

הוא שומע משהו וחושב שהיה רוצה לקרוא עליו עוד; תוהה אם יש על זה סרט, ואם אין — אולי יש סרט לעשות. והפרט החשוב: רוב הרשימות שלו אינן לשימוש של אף אחד אחר, והוא כמעט אף פעם אינו לומד משהו מתוך כוונה להשתמש בו. הדברים מוצאים את דרכם לעבודה מעצמם.

יש כאן גם צד של מחויבות. על השאלה מתי יצירה נגמרת, רובין אומר שכל עוד לא אמרתם שזה גמור אפשר להמשיך לשנות — ואם חושבים "אולי מחר אשפר את זה", זה לא נגמר. אפשר לחשוב כך זמן רב מאוד, ולעולם לא להוציא דבר. להגיע לנקודה שבה אתם מוכנים לחתום, הוא אומר, זו הרגשה טובה.

מה לוקחים מזה

• התחילו מהתחושה, לא מהרעיון. רובין מחפש בתוך עצמו התרגשות, סקרנות או עניין — וזה המצפן, לא ניתוח.
• שאלו "איזו מהשתיים". ההשוואה הפשוטה בין שתי אפשרויות היא רוב היצירתיות. השאלה איך זה יתפקד ברשת היא עיסוק אחר.
• תרגמו דעה לניסוי. במקום להסביר מה לא עובד, הציעו משהו שאפשר לנסות — ואז יש נתונים במקום ויכוח.
• הספק אינו האויב. הוא בקרה שימושית כל עוד הוא מוביל לבדיקה ולא לשיתוק.
• אספו בלי מטרה. מה שמעניין אתכם, בלי דד-ליין ובלי תוכנית להשתמש בזה. זה מה שממלא את המאגר.

• #ריק רובין
• #אנדרו הוברמן
• #יצירתיות
• #אמנות
• #הרגלים