דייוויד גוגינס אצל הוברמן: כוח רצון נבנה רק ממה שאתה שונא

"כל דבר שאי פעם עשיתי בחיי — לא רציתי לעשות אותו." — דייוויד גוגינס

רוב האנשים מכירים את דייוויד גוגינס כבחור שצועק תוך כדי ריצה. אך בשיחה עם אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה בסטנפורד, גוגינס מבקש כבר מההתחלה להתמקד בנושא אחר לגמרי. במהלך הריאיון הוברמן מציג ממצא ממחקר המוח שמעניק תוקף ושם רשמי לכל מה שגוגינס עושה כבר שלושים שנה. זיקקנו את העיקר כפי שנאמר, ולא כייעוץ.

האזור במוח שגדל רק כשעושים דברים ששונאים

הוברמן מציג ממצא שלדבריו שינה לחלוטין את האופן שבו הוא מבין כוח רצון. מדובר באזור במוח שנקרא הקליפה הקדמית-אמצעית של החגורה (anterior mid-cingulate cortex) — אזור שלפי המחקרים שהוא מציג מתנהג באופן חריג: הוא גדל כשאדם עושה משהו שהוא לא רוצה לעשות. לא סתם עוד מאמץ — דווקא מאמץ לא רצוי.

לדבריו, האזור קטן יותר אצל אנשים הסובלים מהשמנת יתר וגדל כשהם מקפידים על דיאטה; הוא גדול יותר אצל ספורטאים; והוא נשמר בגודלו אצל אנשים שמאריכים ימים במיוחד. מכאן ההשערה שהוא מציג:

"מדענים מתחילים לראות בקליפה הקדמית-אמצעית של החגורה לא רק את אחד ממרכזי כוח הרצון, אלא אולי ממש את מרכז הרצון לחיות."

והנה הנקודה המרכזית: אם אתם אוהבים את מה שאתם עושים, האזור הזה לא גדל. הוברמן מדגים על עצמו — הוא אוהב אימוני כוח עד לכשל שריר, ולכן דווקא הם לא בונים לו את האזור הזה. אמבט קרח שאתם נהנים ממנו, גם אם תאריכו אותו מדקה לעשר דקות, לא ישפיע. רק מה שאתם לא רוצים לעשות.

וכמו שהוא מדגיש — הכיוון עובד לשני הצדדים. האזור ניחן בגמישות עצבית (נוירופלסטיות): הוא מסוגל לגדול, אך באותה מידה עלול להתכווץ אם לא מאתגרים אותו באופן עקבי. גוגינס, ששמע את זה לראשונה בשיחה, מגיב מיד: "עכשיו אנחנו מדברים."

הכול מקל, אין גזר

הניתוח של הוברמן הופך את התדמית המוכרת של גוגינס על פיה: אין כאן יעד נחשק שמושך אותו קדימה, אלא כוח פנימי שדוחף אותו מאחור. בעוד שרובנו מונעים משילוב של מקל וגזר — אצל גוגינס, הגזר פשוט לא קיים.

"כל יום בחיים שלי, זה מה שאני חייב לעשות רק כדי לשמר את מה שלמדתי."

הוא מתאר את זה בפירוט: הוא לומד לבחינת פרמדיק שכבר עבר, ארבע שעות ביום ויותר, וכל בוקר מחדש. הוא נולד עם הפרעת קשב, ולדבריו המוח שלו לא מחזיק מידע — אז הוא כותב את אותו עמוד שוב ושוב עד שהוא נחרט כזיכרון צילומי. וגם אחרי שהוא משיג את הציונים הגבוהים ביותר, המבחן הבא מתחיל מאפס.

הגזר היחיד, לדבריו, מגיע בדמות כמה דקות מול המראה בסוף היום. ואז הוא נשכב לישון — וקם באמצע הלילה לבדוק אם הוא זוכר מינון של תרופה מסוימת.

הקול השני

זו אולי התובנה המעשית ביותר בפרק, וגוגינס בונה אותה לאט. לרוב האנשים, הוא טוען, יש קול פנימי אחד. הקול הזה אומר לכם שאתם בסדר, שמגיע לכם לנוח, שתתחילו מחר. הוא תמיד מוביל לאותו המקום.

הוא ממחיש את זה בגרסה שלו: כשהיה במשקל 136 ק"ג, אילו היה מדבר אל עצמו בחמלה, הוא יודע בדיוק לאן זה היה מוביל — חזרה לחנות הנוחות עם קופסת דונאטס ומילקשייק. זה הקול האחד.

מה שהוא עשה, לדבריו, היה לייצר קול שני — כזה שחולק על הראשון. ומכאן, הוא מזהיר, זה לא נעים: שני הקולות מתווכחים, ובמרבית הימים שניהם דוחפים ליציאה מהמים הקפואים. הניצחון אינו בכך שהקול המעכב נעלם; הוא נשאר ואומר את האמת שלו. הניצחון הוא שהקול השני מכריע.

הוברמן, שמקשיב, מציע זווית אחרת: מה שרוב ספרי העזרה העצמית מכנים "דיבור פנימי" הוא בעצם חד-כיווני — קול אחד שמדבר. מה שגוגינס פיתח הוא דיאלוג אמיתי, דו-כיווני, שבו כל הקולות מוזמנים לשולחן, כולל הדברים שאיש לא רוצה לשמוע על עצמו.

קודם לומדים להיכשל

הנה ההיפוך שגוגינס מציב, וזה אולי הרעיון המקורי ביותר שלו:

"לא לימדתי את עצמי לנצח תחילה. לימדתי את עצמי להיכשל."

ההיגיון פשוט כשמנסחים אותו כך: בחור צעיר ושחור שלא יודע לשחות, במשקל 136 ק"ג, שמחליט להפוך ללוחם קומנדו ימי — כמה פעמים הוא צפוי להיכשל בדרך? אם אינך יודע איך להיכשל, הוא אומר, אין ניצחון בכלל. ואם תשב בתוך הכישלון יותר מדי זמן, לא תצא ממנו לעולם.

לכן הוא לא דיבר על ניצחון בהתחלה. הוא בנה קודם את היכולת להיכשל נכון — ורק אחר כך התחילו לצוץ הניצחונות.

למה הוא חוסם לעצמו מיליונים

גוגינס מספר שבכל שנה הוא עוזב הכול לשלושה עד חמישה חודשים כדי לעבוד כלוחם אש מוצנח (smokejumping) — צונח ממטוס אל שריפות שאיש אחר לא יכול להגיע אליהן, נושם פיח, עם ברכיים הרוסות מהנחיתות. "אני מפסיד מיליוני דולרים בכל קיץ כדי לעשות את זה," הוא אומר — ויתור מודע על ההכנסות שהיה יכול לגרוף כדובר במשרה מלאה.

למה? כי הוא מכנה את כוח הרצון מיומנות מתכלה:

"ברגע שאהפוך לסתם קוף מדבר שנודד בין הרצאות 12 חודשים בשנה... אהרוס בדיוק את הדבר שעבדתי עליו כל חיי."

מבחינתו של גוגינס, הבחירה הזו אינה נובעת מענווה, אלא מצורך הכרחי בתחזוקה שוטפת: הוא מבין שאם יפסיק לחזור אל התחתית, החוסן המנטלי שבנה יתחיל להתכווץ. כשהוברמן מציין שזהו בדיוק המנגנון שעולה מהמחקרים — שהאזור המוחי מתכווץ בהיעדר אתגרים — גוגינס משיב שמעולם לא הכיר את הגיבוי המדעי, הוא פשוט חי אותו הלכה למעשה.

ארון התרופות הפנימי

השאלה שחוזרת ועולה היא כיצד הוא שומר על מוטיבציה לאורך זמן. התשובה שלו הפוכה מהצפוי: הוא לא מקבל אותה מבחוץ בכלל.

טפיחות על השכם, שותפים לאימון או מאמני מחויבות — אלה, לדבריו, רק זריקות דופמין מזויפות. את המנוע האמיתי שלו הוא מפיק מ"העבודה הבלתי-נראית": שלושים שנה של אימונים מבודדים בשתיים לפנות בוקר, הרחק מעיני הציבור. הוא מדמה את החוסן הזה לארון תרופות פנימי, הריק מתכשירים אך מלא ב"קורות חיים" של רגעים שבהם ניצח כשאיש לא היה שם. ברגעי משבר הוא פשוט פותח את הארון ושולף משם זיכרון מחזק.

"אני מסוגל להפיק דופמין, את הדופמין הטוב, מתי שאני רוצה."

וזהו בדיוק האלמנט שאי אפשר להעביר בספר: לכולנו יש ארון כזה, אך אם לא תכניסו אליו דבר בזמן אמת — הוא יישאר ריק, ואתם תמשיכו לרדוף אחרי הגירוי החיצוני הבא.

מה לוקחים מזה

הקושי הוא המנגנון, לא תופעת לוואי. האזור המוחי גדל רק כשעושים דברים שלא רוצים לעשות. אם נהניתם מהפעולה — לא בניתם אותו.
בנו קול שני. הקול היחיד שיש לרובנו מוביל תמיד לאותו מקום. הצמיחה מתחילה כשיש מי שחולק עליו.
למדו להיכשל לפני שאתם לומדים לנצח. אם היעד רחוק, הדרך אליו עשויה כולה כישלונות — וכדאי לדעת איך לשבת בהם בלי להישאר.
זו מיומנות מתכלה. מה שלא מתוחזק מתכווץ. גוגינס מוותר על מיליונים בכל שנה בדיוק בשביל זה.

אהבתם את התקציר?