ריצ'רד דיווידסון: למה לא צריך לבחור בין מדיטציה לבין אימון
"אתם לא צריכים לבחור. אפשר לעשות את שניהם יחד — וזה לא ייקח זמן נוסף." — ריצ'רד דיווידסון
ריצ'רד דיווידסון הוא נוירומדען מאוניברסיטת ויסקונסין שחוקר את ההשפעה של תרגול מנטלי על המוח כבר עשרות שנים. השיחה שלו עם רונדה פטריק מעניינת בזכות הפתיחה: היא לא מבקשת ממנו לשכנע אותה שמדיטציה טובה, אלא שואלת למה היא שווה את הזמן.
השאלה שמגיעה מכיוון של מתאמנת
פטריק מציגה את ההתלבטות שלה בגילוי לב, ומדגישה שהיא עצמה לא השתכנעה עד היום:
"אם יש לך רק כך וכך זמן ביום, ואתה רוצה לעסוק בהרגלים שיועילו למוח שלך — למה שאשקיע זמן במדיטציה, כשאני יכולה להשקיע את אותו זמן באימון?"
והיא מוסיפה את הנימוק המדעי שמאחורי השאלה: אימון אירובי נמרץ ידוע כמשפר פלסטיות מוחית, וגם את מצב הרוח.
דיווידסון לא מנסה להפריך אותה. להפך:
"אימון גופני, ובמיוחד אימון אירובי נמרץ מהסוג שאת מתארת, הוא אכן האסטרטגיה המבוססת ביותר אמפירית להגברת פלסטיות מוחית."
ואז הוא עונה במשפט שמסיר את ההתנגשות:
"אתם לא צריכים לבחור. אפשר לעשות את שניהם יחד — וזה לא ייקח זמן נוסף."
הנקודה שמחזיקה את כל הטיעון
מה שהופך את התשובה הזו למשהו יותר מטריק זמן הוא ההבחנה הבאה:
"פלסטיות מוחית היא ניטרלית מבחינת ההשפעה שלה על הנפש שלנו ועל הרווחה שלנו."
ומכאן ההשלכה, שהיא גם האזהרה:
"אם את מגבירה פלסטיות ואת חושבת הרבה מחשבות לא בריאות, מחשבות רעילות, ואם את בסביבה לחוצה — את תגדילי את הסבירות להיות לחוצה ומאותגרת."
האימון לא מחליט לאן המוח ישתנה. הוא רק פותח את החלון. מה שנכנס דרכו הוא מה שיש בראש באותו זמן.
אירוביקה התבוננותית
מכאן נגזר היישום, ויש לו שם:
"למלא את הראש במוטיבציה סגולית ובריאה בזמן שאת עושה משהו שיגביר את הפלסטיות המוחית שלך — זהו השילוב האידיאלי. לזה קראנו אירוביקה התבוננותית."
הכוונה, לדבריו, היא מצב תודעתי של נדיבות ואלטרואיזם בזמן המאמץ.
פטריק מגיבה בכנות שזה חדש לה. היא מספרת שכשהיא מתכוננת לאימון היא אכן חושבת מחשבות חיוביות — אבל כולן על עצמה: איך זה ישפר לה את מצב הרוח, את הריכוז, את בריאות הלב, את הזדקנות המוח. הרעיון לחשוב על איך השיפור שלה משפיע על אחרים הוא זווית שלא עלתה בדעתה.
ודיווידסון מסביר למה דווקא זה משנה:
"כי זה מחבר אותך לאחרים, וזה אחד מעמודי התווך המרכזיים של רווחה."
ארבעה כישורים, לא תכונות
החלק המרכזי בשיחה הוא רשימה של ארבעה דברים שדיווידסון מתאר כניתנים לאימון.
מודעות. הוא מגדיר אותה כנוכחות, שכוללת גם קשב וגם משהו שהוא מכנה מטא-מודעות:
"מטא-מודעות היא לדעת מה המוח שלנו עושה."
וההמחשה שלו מוכרת לכל מי שקרא ספר:
"כמה מכם חוו פעם קריאה של ספר, שבה אתם קוראים כל מילה בעמוד, ואחרי כמה דקות וכמה עמודים אתם מבינים שאין לכם מושג מה קראתם? אבל הרגע שבו אתם מזהים את זה — זה רגע של מטא-מודעות. זה רגע של התעוררות."
חיבור. כאן הוא מגיע לביולוגיה:
"אנחנו יודעים שהתחברות לאחרים היא אנטי-דלקתית."
ומוסיף שבדידות, לדבריו, "נכנסת מתחת לעור" ומשפיעה על הביולוגיה — וכך גם ההפך.
תובנה. זה החלק העדין ביותר, והוא לא עוסק בשינוי הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו:
"מה שבאמת חשוב לרווחה הוא לא כל כך לשנות את הנרטיב, אלא לשנות את היחס שלנו לנרטיב — כך שנוכל לראות אותו כמו שהוא: צביר של מחשבות."
מטרה. וכאן הוא מנמיך בכוונה את הרף:
"מטרה היא זיהוי הכיוון שלנו בחיים והבהרת הערכים שלנו. וזה לא עניין של למצוא משהו גדול יותר לעשות עם החיים, אלא איך אפשר למצוא משמעות אפילו בפעילויות היומיומיות ביותר."
והדוגמה שהוא בוחר יומיומית במתכוון:
"האם הוצאת האשפה יכולה להיות משמעותית באמת ומחוברת לתחושת המטרה שלך? וברור שכן."
ארבעתם, לדבריו, מעוגנים במעגלים עצביים שמפגינים פלסטיות — ולכן הם ניתנים לאימון, ולא תכונות שנולדים איתן.
"לא מכניסים משהו חדש"
יש בשיחה משפט אחד שמנסח את העמדה שלו על כל התרגול הזה:
"כשאנחנו מטפחים את התכונות האלה, אנחנו לא מכניסים משהו חדש. אנחנו למעשה מגלים את הטבע הבסיסי והאמיתי שלנו."
חמש דקות ביום
הנתון שדיווידסון מביא הוא זה שיישאר אצל רוב הקוראים, ולכן חשוב לקרוא אותו כפי שנאמר: מדובר בתיאור בעל פה של מחקר, בלי הפניה.
לדבריו, בניסוי מבוקר ואקראי שערכו, חמש דקות ביום במשך 28 ימים הספיקו כדי להראות ירידה משמעותית בסמן דלקתי בגוף, תגובה חזקה יותר לחיסון השפעת, ושינויים במיקרוביום — וההשפעות נשמרו במעקב אחרי חצי שנה.
ואת ההסבר הוא מחבר לכיוון שרוב האנשים לא חושבים עליו:
"יש 200 מיליון נוירונים במעי, והם מזינים מידע למוח באופן רציף. אז זה לא רק הנפש שמשפיעה על הגוף — זה גם הגוף שמשפיע על הנפש."
הכוונה לבדה לא מספיקה
פטריק שואלת את השאלה המתבקשת: האם עצם המחשבה על אחרים בזמן האימון באמת הופכת אדם למחובר יותר, או שזו רק הרגשה נעימה.
והתשובה של דיווידסון מתנה את זה בתנאי אחד:
"כן — אם זה נעשה על בסיס קבוע, באופן שיטתי, כתרגול, עם מיקוד מכוון של התודעה בנושאים האלה. התשובה היא חד-משמעית כן."
הוא מוסיף שהקבוצה שלו ערכה ניסויים מבוקרים ואקראיים שבהם שיבצו אנשים באקראי לתרגולים כאלה לעומת אסטרטגיה אחרת, ובדקו מדדים של התנהגות אלטרואיסטית בפועל — ולא רק דיווח עצמי. גם כאן, כמו קודם, מדובר בתיאור בעל פה בלי הפניה.
ההבחנה חשובה: מחשבה חד-פעמית בזמן ריצה אינה מה שהוא מתאר. מה שנמדד הוא תרגול קבוע.
"צריך רק להזין אותן"
את המסגרת הכללית דיווידסון לוקח מספר חדש שכתב עם קורטלנד דאל, ושמו "נולדנו לשגשג". הרעיון שבבסיסו הוא שהתכונות האלה אינן נרכשות מאפס:
"הן שם מההתחלה, אבל הן צריכות הזנה כדי שיבואו לידי ביטוי מלא. וזה לא דורש הרבה כדי להזין אותן. זה המפתח."
בתוך אותו הקשר הוא מתאר גם את הצד האפל של הנרטיב העצמי:
"יש אנשים עם אמונות שליליות מאוד וציפיות נמוכות מעצמם. וזו כמובן מרשם לדיכאון."
מה לוקחים מזה
- ההתנגשות בין מדיטציה לאימון אינה הכרחית. דיווידסון מציע לעשות את שניהם באותו זמן, ולא לוותר על אחד.
- פלסטיות היא הזדמנות ולא כיוון. אימון פותח את החלון; מה שנכנס תלוי במה שיש בראש באותו רגע.
- מה שממלא את הראש בזמן המאמץ חשוב. זו כל התמצית של מה שהוא מכנה אירוביקה התבוננותית.
- מודעות כוללת לדעת מה המוח עושה. רגע הזיהוי — למשל שקראתם עמוד בלי לקלוט — הוא עצמו התרגול.
- חיבור לאחרים הוא גם עניין ביולוגי. לדבריו הוא אנטי-דלקתי, ובדידות פועלת בכיוון ההפוך.
- מטרה אינה משימת חיים. היא שאלה על הערכים שמאחורי הפעולות הקטנות של היום.
- ואת נתוני המחקר כדאי לקרוא כפי שנאמרו — בעל פה, בלי הפניה, ולכן כטענה ולא כממצא מאומת.
הבא בשבילכם
בריאות וכושר3:48:00⟶10′אנדי גלפין על תזונה, תוספים והתאוששות — הפרוטוקול לביצועי שיאאנדי גלפין, מומחה לפיזיולוגיה של ביצועים, על מה באמת עובד בתזונה ובתוספים (ובאיזו מנה קריאטין), ואיך חום, קור ואוויר נקי בחדר השינה משפיעים על ההתאוששות.לקריאה ←