קרלו רובלי: אין מציאות אובייקטיבית אחת — יש רשת של נקודות מבט
"החלום הזה על אובייקטיביות מוחלטת, לדעתי, הוא הטעות." — קרלו רובלי
קרלו רובלי הוא פיזיקאי תיאורטי שעוסק בכבידה קוונטית. הפרק הוקלט שבוע לפני צאת ספרו החדש, "על שוויון כל הדברים". כשג'ו רוגן מבקש ממנו לספר מה הוא עושה, הוא עונה שהוא עושה מדע, פילוסופיה וקצת פוליטיקה, נהנה מהחיים ומתאהב. חלק גדול מהשיחה אכן נודד למלחמות ולבינה מלאכותית. הפוסט הזה נשאר עם הפיזיקה, ועם הרעיון שעומד במרכז הספר החדש שלו: שדברים אינם קיימים בבידוד.
השמש לא שוקעת
רובלי מתחיל ממה שהוא אוהב במדע: הרגעים שבהם הוא מתקן אותנו בגדול. החושים אמינים עד גבול מסוים. אם לוקחים אותם מילולית מדי, טועים.
"השמש לא זזה. היא נשארת במקומה. זה כדור הארץ, סלע גדול שמסתובב, ואנחנו יוצאים מהאור של השמש."
ומי שזוכר את זה מול שקיעה, הוא אומר, יכול לחשוב: החושים שלי מרמים אותי. לא השמש זזה, אני זז.
אותו דבר קרה, לדבריו, לפני כאלפיים שנה, כשבני אדם הבינו שכדור הארץ הוא כדור. זה נוגד כל אינטואיציה: איך האנשים בצד השני לא נופלים? ולכן יש מי שמסרב להאמין עד היום.
"זו הנקודה. המציאות שונה ממה שאנחנו חושבים."
הסיבה, הוא מסביר, היא שהמוח שלנו התפתח כדי לחשוב על אבנים, מזון, בני אדם וחיות מסוכנות, ולא על אטומים. הוא נותן דוגמה: אילו חיים תבוניים היו מתפתחים על צדק, שם הכול נוזל וגז ואין עצמים מוצקים, אולי לא היה נולד שם בכלל הרעיון של "דברים" שאפשר לספור, ולכן גם לא חשבון. מה שנראה לנו אוניברסלי הוא לפעמים רק ארצי.
העט שלי והעט שלך
מכאן הוא מגיע לטענה המרכזית. במשך זמן רב, הוא אומר, הפיזיקה נחשבה לדרך אל האובייקטיביות: יש רגשות ונקודות מבט, אבל "שם למטה" יש עולם פשוט של אטומים וכוחות. במאה העשרים גילו הפיזיקאים שדווקא שם למטה העולם תלוי בנקודת מבט עוד יותר מאשר בחיי היומיום.
הדוגמה שלו היא העט שעל השולחן. העט אמיתי, הוא לא מכחיש זאת. אבל רוגן רואה אותו מצד אחד והוא מהצד השני, והשאלה היא אם כל נקודות המבט מתחברות למציאות אחת ויחידה של העט.
"אני חושב שמכניקת הקוונטים אומרת לנו שלא. המציאות היא האוסף הזה של נקודות המבט."
ולא מדובר רק בבני אדם. התכונות של העט, לדבריו, הן האופן שבו הוא משפיע על כל דבר אחר, גם על עט אחר.
"אנחנו צריכים להבין את המציאות כרשת של השפעות הדדיות, של איך דברים נראים לכל דבר אחר. אנחנו בתוך המציאות. אנחנו חלק ממנה."
רוגן שואל איך הפיזיקאים הגיעו לזה, ורובלי מתאר תורה שעובדת מצוין ואף אחד לא מבין אותה עד הסוף. היא מסבירה, למשל, את מבנה הטבלה המחזורית, ומעגלים אלקטרוניים מתוכננים על פיה. אבל היא אומרת רק מה נראה אם נעשה פעולה מסוימת, ולא מספרת מה קרה בין לבין.
"מכניקת הקוונטים היא תורה מוזרה. אנחנו יודעים איך להשתמש בה. היא כמו קופסה שחורה, אבל אנחנו לא יודעים מה יש בתוך הקופסה."
הפתרון שהוא מציע לחידה המפורסמת של ניסוי שני הסדקים הוא לוותר על השאלה עצמה. לשאול איפה נמצא החלקיק כשהוא אינו פועל על שום דבר, לדבריו, זו שאלה שגויה. לחלקיק יש מיקום רק ברגע שהוא פוגע במשהו.
רובלי מקפיד לומר שזו עמדה שנויה במחלוקת. יש פיזיקאים שמניחים משתנים נסתרים, ויש שמדברים על עולמות מקבילים. הוא שייך למחנה שלישי, שמוותר על הרעיון שיש משהו שקיים רק כשלעצמו.
הראש שלכם מבוגר מהרגליים
הזמן, אומר רובלי, תמיד היה התשוקה שלו. והוא פותח בעובדה: קחו שני שעונים שמראים אותה שעה, הרימו אחד מהם, חכו מעט והורידו אותו. אם השעונים מדויקים מספיק, הם כבר לא יראו אותה שעה. במעבדה אפשר למדוד את זה בהפרש גובה של כמטר.
"הראש שלכם מבוגר מהרגליים שלכם."
ההבדל זעיר, שבריר קטנטן של שנייה. אבל הוא אמיתי, וליד חור שחור הוא נעשה עצום. המסקנה שלו:
"הזמן אינו זהה לכולם."
הסיבה היא שמסה מאטה את הזמן, וכדור הארץ הוא מסה גדולה. רובלי מוסיף שלפי התורה של איינשטיין נכון יותר להפוך את הסדר: אם מניחים שמסה מאטה את הזמן, הכבידה נובעת מכך.
"במובן מסוים, דברים נופלים למטה כי הזמן עובר לאט יותר ליד הרגליים שלכם."
רוגן שואל אם השעונים ולוחות השנה עשו לנו שירות רע. רובלי לא מסכים לגמרי. שעונים שימושיים מאוד, בלעדיהם לא היו נפגשים. אבל:
"לעתים קרובות, הדברים השימושיים הם שעושים אותנו עיוורים למשהו אחר."
הסכין והחיתוך
כשרוגן שואל מהי תודעה, רובלי עונה שזו מילה אופנתית שכל אחד מתכוון בה למשהו אחר:
"אני חושב שהיא פשוט מה שאנשים קראו לו בעבר נשמה."
הוא לא רואה כאן תעלומה גדולה. אם המציאות היא האופן שבו דברים משפיעים זה על זה, אז ברור שיש גם מציאות כפי שהיא מתגלה לו או לרוגן. ומכאן שם הספר שלו, על שוויון כל הדברים:
"אנחנו, בני האדם, לא עשויים מחומר אחר משאר היקום."
גוף ונשמה, לדבריו, הם אותו דבר בשתי שפות. הוא מצטט טקסט סיני עתיק: הגוף הוא כמו הסכין, והרוח היא כמו החיתוך. הגוף הוא הדבר, והרוח היא מה שהוא עושה.
מזה נגזרת גם התשובה שלו על בינה מלאכותית. הוא לא רואה שום סיבה עקרונית שמערכת מלאכותית לא תוכל לחוות כמו אדם, כי אין באדם שום קסם. אבל היום, הוא מדגיש, ההבדלים עצומים: לנו יש גוף, בשר ורגשות במובן שלמערכות האלה אין.
"הפיזיקה מוערכת יתר על המידה"
רוגן שואל שאלה גדולה על היקום והתודעה, ורובלי עוצר כדי לומר משהו על המקצוע שלו:
"אני חושב שהפיזיקה מוערכת מאוד יתר על המידה."
ההסבר שלו עובר דרך שחמט. לדעת את חוקי היסוד של הפיזיקה זה כמו לדעת איך זזים הכלים. את החוקים קל לכתוב, אבל מה שאפשר לעשות איתם מסובך להפליא, ולא מספיק לדעת אותם. כדי להבין תופעות כימיות צריך כימיה, כדי להבין אנשים צריך פסיכולוגיה, וכדי להבין אהבה צריך ספרות, פילוסופיה ורגש.
ואת השאלות הגדולות באמת, על היקום כולו, הוא משאיר פתוחות. אנחנו, לדבריו, לא יצורים תבוניים שמביטים ביקום מבחוץ, אלא יצורים קטנים על כוכב לכת קטן, שהתפתחו כדי לשרוד בסוואנה.
מה היה לפני המפץ הגדול
עבודת חייו של רובלי היא הניסיון לחבר את מכניקת הקוונטים עם תורת היחסות הכללית. שתיהן מצליחות כל כך שהן חייבות להיות נכונות, והשאלה היא איך הן מתיישבות יחד. התורה שהוא ועמיתיו פיתחו נקראת כבידה קוונטית לולאתית. והוא לא מוכר אותה כאמת:
"אנחנו לא בטוחים שהיא נכונה."
כרגע, לדבריו, הם מחפשים תוצאות שאפשר לבדוק בניסוי, כי במדע לא מספיק שיהיו רעיונות.
כשרוגן שואל מה היה לפני המפץ הגדול, התשובה מתחילה כך:
"קודם כול, אנחנו לא יודעים."
ורק אז הוא מציג שתי אפשרויות. הראשונה היא שבאמת לא היה דבר, והזמן התחיל שם. השנייה היא שהיה יקום שקרס לתוך עצמו, הגיע למצב דחוס מאוד וקפץ החוצה, ואנחנו רואים את הקפיצה. אם היה צריך להמר, הוא אומר, היה מהמר על השנייה, כי לשם נראה שהמשוואות מובילות.
רוגן שואל מיד אם זה אומר מחזור אינסופי של התפשטות והתכווצות, ורובלי מסרב לקפיצה הזאת. זו, לדבריו, הטעות הרגילה: ברגע שמבינים צעד אחד, מניחים שכך זה תמיד.
"אנחנו מפחדים לומר 'אני לא יודע'."
קיצור דרך לעתיד
על חורים שחורים יש לו סיפור שמראה כמה מהר משתנה מה שנחשב ודאי. כשהיה סטודנט, לימדו אותם כתוצאה מתמטית של התורה של איינשטיין, והספרים אמרו שכנראה אין ביקום דבר אמיתי שמתאים לה. עוד בשנת 2000, כשעבר לצרפת, מנהל המחלקה, פיזיקאי חלקיקים טוב מאוד, שמע שהוא עובד על חורים שחורים ואמר לו: קרלו, אתה הרי לא מאמין שהם אמיתיים. היום יש תמונות שלהם.
"מדענים טובים משנים את דעתם."
ומה קורה בתוך חור שחור? רוגן מזכיר רעיון שלפיו מי שעובר דרך חור שחור מגיע ליקום אחר. רובלי מכיר את הרעיון ואינו משתכנע. מה שהתורה שלו נראית כמרמזת, לדבריו, הוא משהו אחר: חור שחור מתאדה לאט ומתכווץ, ובסוף עובר מעבר קוונטי והופך לחור לבן, שממנו כל מה שנפל פנימה יוצא החוצה. ומכיוון שהזמן שם עובר אחרת, מי שהיה קופץ פנימה היה יוצא, מבחינתו כעבור זמן קצר, מיליארדי שנים בעתיד.
"חור שחור יכול להיות קיצור דרך לעתיד."
זו השערה שנובעת מתורה שהוא עצמו אומר שאינו בטוח בנכונותה. היא לא נבדקה בניסוי.
ודאות היא מה שחוסם
לקראת הסוף רובלי מספר על אביו, שגדל בטוח ששמו פרנקו, עד שביקש יום אחד תעודת לידה וגילה שנרשם בשם אחר. אם אפשר לטעות אפילו בשם שלך, אפשר לטעות בכל דבר. והוא לא רואה בזה בעיה:
"ודאות היא מה שחוסם אתכם מלהבין יותר."
מי שבטוח שהארץ שטוחה לא יבין שהיא עגולה. והתכונה שהוא שם מול הוודאות, ושלדבריו הניעה את כל מה שעשה, היא סקרנות.
מה לוקחים מזה
- החושים אמינים, עד גבול מסוים. השמש לא שוקעת, והארץ אינה שטוחה, גם אם כך זה נראה.
- לפי רובלי, תכונות הן יחסים. דבר הוא האופן שבו הוא משפיע על דברים אחרים, ואין נקודת מבט אחת מבחוץ.
- זו פרשנות, לא עובדה מוסכמת. התורה עובדת, והוויכוח על משמעותה נמשך.
- הזמן עובר בקצב שונה במקומות שונים. לאט יותר ליד מסה גדולה.
- לדעת את חוקי המשחק זה לא לדעת לשחק. הפיזיקה לא מחליפה את הכימיה, הפסיכולוגיה והספרות.
- "אנחנו לא יודעים" היא תשובה מדעית. ורק אחריה באים ההימורים.
- מי שבטוח, מפסיק ללמוד.
הבא בשבילכם
מדע וטכנולוגיה2:00:00⟶12′אילון מאסק אצל ג'ו רוגן: יותר מדי אנשים חכמים הולכים למשפטים ולפיננסיםבפרק ממאי 2020 מאסק מסביר למה בית לא נבנה, איך נראה שתל המוח הראשון של נוירלינק, ולמה לדעתו הכישרון בארה"ב מוקצה לתחומים הלא נכונים. הכול חוזר לשאלה אחת: לאן הולך המאמץ.לקריאה ←