אנני ג'ייקובסן: כל תרגילי החירום נעצרים באותה נקודה בדיוק

"יש נקודה בכל התוכניות האלה שבה הכאוס משתלט — והמשחק המלחמתי נגמר. פשוט נגמר. 'טוב, סיימנו כאן.' ואני שאלתי את עצמי, בתור עיתונאית: מה קורה אחר כך?" — אנני ג'ייקובסן

אנני ג'ייקובסן היא עיתונאית חוקרת שכתבה שורת ספרים על מנגנוני הביטחון האמריקאיים. הספר הקודם שלה תיאר תרחיש של מלחמה גרעינית; החדש עוסק במלחמה ביולוגית. את הפרק היא פותחת בהצהרת כוונות משועשעת:

"זו העבודה החלקית שלי — להפחיד את ג'ו רוגן."

אבל השיחה עצמה מגיעה למקום אחר לגמרי ממה שאפשר לצפות. הדבר שהכי הטריד את ג'ייקובסן לא היה פתוגן מסוים, אלא משהו שגילתה בזמן שקראה מסמכים שכל אחד יכול להוריד.

הדפוס שחוזר בכל התרגילים

תרגילי החירום למגפה נערכים בקביעות. חלקם על ידי FEMA ומשרד המולדת, אחרים במשרד ההגנה תחת השם "משחק מלחמתי לאירוע ביולוגי". חלק ניכר מהם אינו מסווג — יושבים סביב שולחן פקידים לשעבר, מנהלי CDC לשעבר, ומריצים תרחיש.

ג'ייקובסן קראה אותם בזה אחר זה, ומצאה שכולם בנויים באותה צורה: התפרצות, הדבקה, ניסיונות בלימה של ההתפשטות. ואז, בשלב מסוים — בתרחיש שלה זה יום שישי, כי דבר ריאתי מתקדם מהר — מגיעה הנקודה שבה הסדר קורס.

"יש נקודה בכל התוכניות האלה שבה הכאוס משתלט, והמשחק המלחמתי נגמר."

התרגילים לא נעצרים כשהבעיה נפתרת. הם נעצרים כשהיא מתחילה להיות קשה.

השאלה שג'ייקובסן חזרה ושאלה את עצמה היא פשוטה: מה קורה אחר כך, ולמה אנחנו לא לומדים על זה?

התיקון של ג'ייקובסן

בנקודה הזו בשיחה רוגן מסיק את המסקנה המתבקשת — שאין להם תוכנית למה שקורה אחרי הכאוס.

ג'ייקובסן מתקנת אותו מיד:

"יש להם. פשוט אין את זה במשחקים הלא מסווגים."

לתוכנית הזו, היא אומרת, יש שם: דהוולושן. השם עצמו אומר משהו — לא אבולוציה אלא ההפך ממנה, תנועה אחורה.

וכדי להסביר איפה היא ממוקמת, ג'ייקובסן מציגה סולם שרוב האנשים לא מכירים. את DEFCON, סולם כוננות ההגנה, כולם מכירים מהתרבות הפופולרית: חמש רמות, חמש היא שגרה, ובאחת עסקינן במלחמה גרעינית. בפיגועי 11 בספטמבר, לדבריה, ארה"ב הייתה ברמה שלוש.

אבל קיים סולם נוסף, מקביל ומסווג, בשם COGCON — ראשי תיבות של כוננות המשכיות השלטון. יש בו ארבע רמות. ארבע היא היום־יום. רמה אחת פירושה הכרזה על מצב מרד — ואז נכנסת תוכנית הדהוולושן לפעולה.

למה ביולוגי שונה מגרעיני

ההבחנה המעניינת ביותר בשיחה היא בין שני סוגי האיום, וג'ייקובסן מגיעה אליה מתוך ניסיון הכתיבה שלה:

"בביולוגי מה שבאמת מדאיג אותם זו התוצאה המשנית — בהלה ואנרכיה."

זה שינוי גישה של ממש. הספרים הקודמים שלה עסקו במשרד ההגנה וב-CIA, ושם התוכניות מסודרות, מובנות, ומתרחשות הרחק מהבית — כי המלחמות מנוהלות מעבר לים. כאן, לראשונה, מדובר בתוכנית שמופעלת בתוך שטח ארצות הברית עצמה: חוק המרד מוכרז, ההפרדה בין הצבא לאכיפה האזרחית מוסרת, והצבא נכנס לתמונה.

"זה היה מזעזע מבחינתי. ומזעזע באותה מידה היה שהצלחתי בכלל להשיג את המידע הזה."

המספרים

ג'ייקובסן מציבה את סדר הגודל בעזרת השוואה. שיעור התמותה מבין החולים המאובחנים בקורונה עמד, לפי הנתון שהיא מציגה, סביב אחוז אחד — אדם אחד מכל מאה.

הפתוגן שבמרכז הספר שלה הוא מגפה ריאתית, שנמצאת בראש רשימת הפתוגנים המסוכנים ביותר בסיווג הממשלתי. אצלה המספר אחר לגמרי: מאה מתוך מאה. עם אנטיביוטיקה שניתנת בתוך 24 שעות, השיעור יורד לכ-15 אחוזים.

וכאן מגיעה הנקודה שג'ייקובסן רוצה שיבינו. מחקר מסוג "רווח תפקוד" — הנדסה שמגבירה תכונות של פתוגן — מסוגל ללמד את החיידק לעקוף את האנטיביוטיקה:

"אפשר לקחת את המגפה הריאתית של הטבע, שהייתה ניתנת לריפוי, ולהפוך אותה לכזו שאין לה תרופה."

לדבריה, בזמן שהוויכוח הציבורי מתמקד בשאלת מקורה של מגפה אחת, רמת האיום שכבר קיימת נשארת מחוץ לדיון.

התיק שנפתח

החלק שג'ייקובסן מציגה כחדש לחלוטין הגיע מריאיונות עם קציני CIA — גם כאלה שתחקרו עריקים סובייטים וגם כאלה שרדפו אחרי נשק להשמדה המונית בשנות המלחמה בטרור.

היא מדגישה שבמכוון לא בנתה את התרחיש המרכזי של הספר סביב טרור, כי זו זווית טעונה מדי. אבל היא כן משלבת פרקי רקע היסטוריים, ואחד מהם עוסק באישה בשם עאפיה סידיקי — ביולוגית שהוכשרה ב-MIT, קרובת משפחה בנישואין של ח'אלד שייח' מוחמד, ולפי אותם קצינים הובילה תוכנית נשק ביולוגי. היא הייתה האישה הראשונה ברשימת המבוקשים של ה-FBI.

החלק הידוע פורסם בזמנו: היא נתפסה, נורתה, הועמדה למשפט בארצות הברית, נקבע שאינה כשירה נפשית והיא מרצה את חייה במוסד סגור בטקסס.

החלק שלא פורסם קודם, לדברי ג'ייקובסן, נמצא בתיק היד שלה:

"בתיק שלה היו תוכניות ליצור פתוגן מהונדס גנטית שמשלב כלבת עם אבעבועות רוח."

השילוב הזה אינו מקרי. כלבת היא אחד המחוללים הבודדים שגם להם שיעור תמותה מלא ללא טיפול, והיא גם משנה את התנהגות הנשא כך שינסה להדביק אחרים. אבעבועות רוח, מנגד, מדבקות באוויר.

מה התוכנית עושה בפועל

השאלה המתבקשת היא מה בעצם אמורה תוכנית הדהוולושן להשיג. ג'ייקובסן מספרת שלשלב החמישי שלה יש שם משלו — שחזור — והכוונה היא להקים מחדש את מוסדות השלטון אחרי הקריסה.

אבל לפני השלב הזה יש שלב אחר, והוא זה שמסביר הכי טוב את היגיון התוכנית. לדבריה, הפנטגון חילק לאנשי הסגל שלו כמיליון ושבע מאות אלף מסכות אב"כ. הכוח הזה מתפרס ברחבי המדינות — אך לא כדי לטפל באוכלוסייה.

"הם לא באמת יכולים להתמודד עם מספר האנשים שעומדים למות במהירות. אז במקום זה, התפקיד שלהם הוא להגן על התשתיות הקריטיות."

התוכנית אינה מיועדת להציל את מרבית האנשים. היא מיועדת לשמור על מה שיאפשר להתחיל מחדש.

את המסקנה הזו ג'ייקובסן לא מנסחת בעצמה — היא מצטטת. המקור הוא קולונל בשם תום היהרד, שניהל בפנטגון תרגילי חירום לאסונות גרעיניים וביולוגיים במשרד להערכה כוללת. לדבריה הוא אמר לה שבמקרה של אירוע ביולוגי קטסטרופלי — וזה כולל לא רק מתקפה אלא גם תקלה, למשל דליפה ממעבדה — כמעט אין מה לעשות כדי להגן על העורף. אפשר רק, בלשונו:

"לצמצם את ההשמדה."

האיש ששלחו לדבר איתם

הפרק מגיע גם לרגע אנושי אחד שקשה לשכוח.

ג'ייקובסן מספרת שריאיינה קצין CIA ותיק בשם ראלף מואט-לארסן, שהוביל את הצוות למניעת נשק להשמדה המונית. התפקיד שלו היה יוצא דופן: להגיע למקום, עם אנשי מבצעים מאחוריו, ולנסות לשכנע מפתחי נשק ביולוגי בארגון אל-קאעדה לעצור.

באחת הפעמים, היא מספרת, הוא נסע לסודן ונפגש עם האחראי הבכיר על הנשק הביולוגי בארגון, ואמר לו בערך את הדבר הפשוט ביותר שאפשר: אי אפשר לעשות את זה, זה יהרוג את כולנו.

התוצאה, לדבריו, הייתה שהצליח להביא אותם להסכמה להפסיק — זמנית.

מה לוקחים מזה

• גבול המסמך אינו גבול התכנון. ג'ייקובסן מזהה שהתרגילים הפומביים נעצרים בנקודה אחת קבועה — ומסיקה שהמשך התכנון קיים, אך מסווג. שווה להבחין בין "לא קיים" לבין "לא פורסם".
• החשש המרכזי הוא חברתי, לא רפואי. לפי מה שלמדה, הגורם שמדאיג את מתכנני החירום בתרחיש ביולוגי הוא ההתפרקות שמגיעה בעקבות המגפה, לא רק המחלה עצמה.
• יש סולם כוננות נוסף מלבד DEFCON. COGCON עוסק בהמשכיות השלטון. ארבע רמות, וברמה הראשונה מוכרז מצב מרד.
• ההנדסה היא המשתנה, לא הפתוגן. ההבדל בין מחלה שניתן לרפא לבין כזו שלא — הוא לפי ג'ייקובסן שאלה של יכולת טכנולוגית, לא של טבע.
• הדיון הציבורי לא בהכרח עוסק בסיכון הגדול. ג'ייקובסן מצביעה על פער בין מה שמעסיק את השיח לבין מה שמעסיק את מי שמתכנן ליום שאחרי.

• #אנני ג'ייקובסן
• #ביטחון לאומי
• #מגפות
• #חירום
• #עיתונות חוקרת
• #ג'ו רוגן