אילון מאסק אצל ג'ו רוגן: יותר מדי אנשים חכמים הולכים למשפטים ולפיננסים
"בארצות הברית במיוחד יש הקצאת יתר של כישרון לפיננסים ולמשפטים. יותר מדי אנשים חכמים הולכים לשם. צריך פחות אנשים בעריכת דין, פחות בפיננסים, ויותר אנשים שמייצרים דברים." — אילון מאסק
הפרק הזה הוקלט במאי 2020, וחלקים ממנו נשמעים היום כמו מסמך מתקופה אחרת. אבל מתחת לנושאים המשתנים עוברת בו שאלה אחת שחוזרת שוב ושוב, וכדאי לקרוא אותו דרכה: לאן צריך ללכת המאמץ — של חברה שלמה, של חברה עסקית, ושל אדם אחד ביום נתון.
מה נחשב עבודה
הקטע החד ביותר בשיחה מתחיל בהבחנה של רוגן, שמפריד בין שני סוגי הצלחה כלכלית: מי שמרוויח סכום גדול מתוך תכנון והנדסה של מוצרים, לעומת מי שמרוויח סכום דומה מהשקעה בחברות והזזת כסף בשוק. לשים את שניהם באותה מגירה, הוא אומר, זו פשטנות.
מאסק לוקח את זה צעד קדימה, והתשובה שלו היא זו שנשארת:
"יש הקצאת יתר של כישרון לפיננסים ולמשפטים."
הוא מוסיף שהניסוח הזה הוא גם מחמאה וגם ביקורת — כלומר, האנשים שם באמת חכמים, וזו בדיוק הבעיה. ומכאן להערה על ייצור:
"פעם ייצור היה מוערך מאוד בארצות הברית. היום מסתכלים על זה בזלזול — ולדעתי זה לא נכון."
הטענה שלו אינה שכסף הוא רע. היא ששעת עבודה של אדם מוכשר היא משאב שאפשר להקצות לא נכון.
הבית שלא נבנה
ומיד אחר כך מגיע היישום הפרטי של אותו רעיון, והוא קטן ומוחשי.
מאסק מספר שחשב לתכנן ולבנות לעצמו בית. הוא מודע לכך שהיה נכנס לפרטים לעומק, כי ככה הוא בנוי. ואז הוא עצר ושאל את עצמו שאלה אחת:
"האם באמת הגיוני שאשקיע זמן בתכנון ובבנייה של בית — או שכדאי שאקצה את הזמן הזה להגעה שלנו למאדים?"
כשרוגן שואל אם ככה הוא באמת חושב, התשובה קצרה:
"אפשר לעשות רק מספר מוגבל של דברים."
זו לא הצהרה על סדרי עדיפויות מוסריים. זו טענה על מלאי מוגבל.
רוגן לוחץ על הנקודה ושואל איך הוא בכלל מנהל כמה חברות במקביל. והתשובה מעניינת דווקא כי מאסק לא מתחמק:
"אני כן חושב שהתפוקה שלי גבוהה. אבל גם עם זה, לזמן יש מחיר."
ואז הוא חוזר לבית ומחדד:
"להקצות זמן לבניית בית — גם אם זה בית ממש טוב — זה עדיין לא שימוש טוב בזמן ביחס לפיתוח הרקטות שנחוצות כדי להביא אותנו למאדים, ולקידום אנרגיה בת-קיימא."
ואת החלוקה בפועל הוא מודד ביחידה משלו — לא שעות אלא מחזורי מוח. לדבריו ספייס-אקס וטסלה לוקחות את הרוב המוחלט מהם, ואילו "בורינג קומפני" לא מגיעה אפילו לאחוז אחד.
מי שסופר מחזורי מוח ולא שעות, מגיע למסקנות אחרות לגמרי לגבי מה שווה לעשות בעצמו.
מה נוירלינק עושה בפועל
החלק המפורט ביותר בשיחה מוקדש לשתל המוח, ומאסק מתאר אותו בפירוט טכני יבש.
הגרסה הראשונה מושתלת בגולגולת עצמה: מסירים חתיכת עצם, מניחים במקומה את המכשיר כך שיישב ישר עם הגולגולת, ומחדירים בזהירות חוטי אלקטרודות אל תוך המוח. אחר כך תופרים.
"לא היית יודע בכלל שלמישהו יש את זה."
המכשיר עצמו, לדבריו, בקוטר של אינץ' בערך. רוגן שואל כמה גדול החור שצריך לקדוח, ומאסק מזכיר אגב אורחא שהגולגולת עבה יותר משנדמה — בין שבעה ל-14 מילימטרים.
והיעד הראשון הוא רפואי לגמרי. לדבריו העיקרון הוא שממשק כזה יכול להתחבר כמעט לכל אזור במוח, ולכן:
"באופן עקרוני זה יכול לתקן כמעט כל דבר שלא תקין במוח."
הוא מונה ראייה — כולל במקרים של פגיעה בעצב הראייה — ושמיעה. ואז מגיע המקרה השאפתני ביותר: שילוב של ממשק בקליפת המוח המוטורית יחד עם שתל ליד קבוצות שרירים יוצר, בלשונו, מעקף עצבי. המטרה היא להחזיר תנועה לאדם משותק.
רוגן שואל אם בגרסאות הבאות המצב יהיה טוב יותר מהמקור, בסגנון "האיש השווה שישה מיליון דולר". מאסק לא מבטיח קפיצה:
"קצת יותר טוב. קצת יותר טוב עם הזמן."
באשר ללוח הזמנים, הוא מעריך באותו מעמד שיש סיכוי להשתיל במטופל ראשון בתוך כשנה — ולהחזיר לו חלק מהתפקוד שאבד.
ואז השאלה הלא נוחה
רוגן שואל את מה שמתבקש: בסוף יצטרכו להסיר את כל חלקה העליון של הגולגולת ולהחליף בגרסה עמוסת חוטים?
מאסק לא מכחיש שזה הכיוון אם רוצים ללכת עד הסוף:
"אם רוצים ללכת לסימביוזה מלאה עם בינה מלאכותית, כנראה שכן."
ומיד אחר כך מוסיף שתי מילים שקובעות את כל ההבדל:
"זה אופציונלי."
ההבחנה הזו — בין שימוש רפואי לבין שדרוג מרצון — היא הקו שמאסק מותח בשיחה, גם אם השלב השני מתואר כהמשך טבעי של הראשון.
התינוק והרשת
בין הנושאים הכבדים יש בשיחה קטע קטן שמסגיר משהו על צורת המחשבה שלו.
מאסק, שהיה אז אב טרי, מתאר את השינוי ביחס שלו לתינוקות. פעם, הוא אומר, הוא לא התנגד להם אבל גם לא נמשך אליהם; היום, כשהוא רואה ילדים של אנשים אחרים, הוא רואה משהו אחר לגמרי.
ואז, באותה נשימה, הוא מחבר את זה לעבודה:
"השקעתי הרבה זמן בבינה מלאכותית וברשתות נוירונים, ואפשר ממש לראות את המוח מתפתח — שזה בדיוק מה שרשת נוירונים מנסה לחקות."
רוגן שואל אם הוא מדבר על הרשת או על תינוק אמיתי. התשובה:
"על שניהם."
מי שעובד על חיקוי של מוח מתחיל לראות מוח אמיתי אחרת.
המימן שהפך למודע
לקראת סוף השיחה מגיע קטע שמתחיל דווקא אצל רוגן, שמריץ רעיון מוכר: אנחנו כבר מוח בצנצנת, והצנצנת היא הגולגולת. כל מה שאנחנו רואים ושומעים הוא אותות חשמליים, וכל ההורמונים והמוליכים העצביים הם בעצם סמים — כלומר האדם הוא מפעל כימי שמשנה לעצמו את המצב כל הזמן.
מאסק לוקח את זה לכיוון אחר, ומעלה מחשבה שאינה קשורה לאף חברה שלו.
לפי הפיזיקה כפי שהיא מובנת היום, הוא אומר, היקום התחיל מחלקיקים בסיסיים, שהפכו במהירות למימן, להליום וללִיתְיוּם — כלומר בעיקר מימן. וכעבור כ-13.8 מיליארד שנה, אותו חומר עצמו הפך למשהו שחושב.
"המימן הזה הפך לתודעה. אז איפה בדרך זה קרה? איפה הגבול בין מודע ללא מודע?"
הוא לא עונה. זו הנקודה.
מה לוקחים מזה
- כישרון הוא משאב שמוקצה. לפי מאסק, השאלה אינה כמה אנשים מוכשרים יש אלא לאן הם הולכים — ולדעתו יותר מדי מהם הולכים לפיננסים ולמשפטים.
- ייצור ראוי להערכה גבוהה יותר. הוא מתאר את הזלזול בעשייה החומרית כטעות.
- סדר עדיפויות הוא חשבון של מלאי. הבית שלא נבנה אינו סיפור על ויתור, אלא על כך שאותן שעות אינן יכולות ללכת לשני מקומות.
- ההבטחה הראשונה של שתל מוח היא רפואית. ראייה, שמיעה ותנועה — ולא שדרוג קוגניטיבי. השאר, בלשונו, אופציונלי.
- יש שאלה שנשארת פתוחה. מתי חומר דומם הפך למשהו שחווה את עצמו — מאסק מציג את זה כשאלה בלי תשובה, וזה החלק הכן ביותר בשיחה.
הבא בשבילכם
מדע וטכנולוגיה2:37:00⟶12′אילון מאסק אצל ג'ו רוגן: האזהרה מ-2018 שאיש לא הקשיב לההפרק שכולם זוכרים בגלל הג'וינט — אבל מה שמאסק אמר בו על בינה מלאכותית, שבע שנים לפני שהיא הפכה לשיחה היומיומית של כולנו, הוא הסיבה האמיתית לחזור אליו.לקריאה ←