בוב לזר: למה אי אפשר לשכפל צלחת מעופפת — גם כשהיא בהאנגר שלך
"אין שום חיווט שמחבר בין רכיבי המשנה, בכלל. הם רק צריכים להיות בקרבה מיידית... הדברים האלה גובלים בקסם." — בוב לזר
רוב סיפורי אזור 51 עוסקים בשאלה מי הם ומאיפה הם באו. בוב לזר מספר סיפור אחר לגמרי — סיפור על כישלון הנדסי. הוא טוען שהחומרה הייתה בידיים אמריקאיות, על שולחן, עם אישור לגעת בה; ושזה בדיוק מה שלא הספיק. את הפרק הזה, מ-2019, סימנו כקלאסיקה, וזיקקנו אותו כפי שלזר סיפר — בלי לטעון שהוא נכון ובלי לפטור אותו.
איך פיזיקאי עם הונדה סילונית הגיע ל-S4
הסיפור מתחיל, מכל המקומות, ברכב. ב-1982 עבד לזר בלוס אלמוס על פיזיקה של פיתוח נשק גרעיני, והרכיב מנוע סילון בהונדה שלו. העיתון המקומי שם את זה בעמוד הראשון: הפיזיקאי מהמעבדה שבנה מכונית סילון שנוסעת 320 קמ"ש — ונוסע בה לעבודה כל בוקר. "הייתי מוכר בלוס אלמוס בתור הבחור עם הרכב המוזר," הוא אומר. "אפשר היה לשמוע אותו ממרחק קילומטר וחצי."
באותו יום עצמו הרצה במעבדה אדוארד טלר, אבי פצצת המימן. לזר הגיע מוקדם ומצא אותו בחוץ, נשען על קיר לבנים — קורא את העמוד הראשון. הוא ניגש והציג את עצמו: אני הבחור שאתה קורא עליו עכשיו. הם שוחחו קצת, וזהו.
שנים אחר כך, אחרי שעבר ללאס וגאס ורצה לחזור לקהילה המדעית, שלח לזר קורות חיים לכל עבר. אחד מהם הלך לטלר, עם אזכור של אותה פגישה. טלר זכר אותו — ונתן לו איש קשר ב-EG&G. משם זה התגלגל: מכתב, כמה ראיונות במשרדי "פרויקטים מיוחדים" של החברה בשדה התעופה מקארן, ותיאור תפקיד מעורפל להפליא — "הנעה מתקדמת", אזור מרוחק, ומתכונת של שבועיים בפנים ושבועיים בחוץ. עבור מי שמכיר את אתר הניסויים בנבדה, הוא מדגיש, זה לא נשמע חריג בכלל.
היום הראשון היה שלוש שעות של ניירת, טיסה במטוסי "ג'נט" ממקארן, ושום דבר מעניין.
הרגע שבו הפיזיקה נשברה
זה קרה בהדרגה, והוא לא זוכר באיזה יום — הימים, הוא אומר, נמסו זה לתוך זה. אבל היו שני רגעים.
הראשון: יום אחד דלתות ההאנגר היו פתוחות, והוא נכנס דרכן במקום דרך הדלת הרגילה. בפנים עמדה הצלחת, ועליה מודבק דגל אמריקאי קטן. המחשבה הראשונה שחלפה בראשו לא הייתה "חייזרים" — אלא ההפך הגמור: שסוף-סוף יש הסבר ארצי לכל סיפורי הצלחות המעופפות, ושהוא עומד מול מטוס קרב אמריקאי מתקדם. הוא העביר יד לאורך הגוף, וספג נזיפה מיידית משומר חמוש: עיניים קדימה, ידיים לצדדים, תמשיך ללכת.
הרגע השני שינה את זה. השותף שלו למעבדה, בארי, הדגים לו את הכור — חצי כדור בגודל כדורסל, מונח על לוח מתכת. כשהוא פועל, הוא מייצר שדה כבידה משלו. וזה, מסביר לזר, הדבר שאנחנו לא יודעים לעשות: הדרך היחידה שלנו להשיג כבידה היא לערום מסה. אין מתג שמדליק מכונה והיא מייצרת כבידה, כמו שאלקטרומגנט מייצר שדה מגנטי בלחיצת כפתור.
בארי, כמעט מתרברב, אמר לו: קדימה, תנסה לגעת בכדור.
"זה הדף את הידיים שלי, בדיוק כמו שני קטבים זהים של מגנט."
הוא לא הצליח. "אין שום דבר שעושה את זה," הוא אומר, "וזה מיד תפס את תשומת הלב שלי: וואו, זה משהו אחר."
מכונה בלי חוטים ובלי חום
התדרוכים שקרא הבהירו את המשימה: לבצע הנדסה לאחור לחללית החייזרית, ולבדוק אם אפשר לשכפל את הטכנולוגיה מחומרים זמינים. וכמו בכל פרויקט מסווג, הכול היה ממודר — לצוות של לזר הוקצו הכוח וההנעה, ואיש לא החזיק בתמונה המלאה.
ואז מתחילות התוצאות המוזרות. הכור, מתברר, חש עומס: בלי עומס הוא נכבה, עם עומס הוא נדלק. אבל השורה שהוא חוזר אליה היא אחרת — אין חיווט. הרכיבים לא מחוברים זה לזה בשום צורה; הם רק צריכים להיות קרובים מספיק.
ואז הגיעה מדידת החום. כל מכונה שפועלת מבזבזת חלק מהאנרגיה כחום — זה החוק הראשון של התרמודינמיקה, וזה נכון גם לאוזניות שאתם מרכיבים עכשיו. הם צילמו את הכור במצלמות אינפרא-אדום (כאלה שהיו צריכות מילוי חנקן נוזלי כדי לקרר את החיישן), ומצאו שלא משנה מה העומס, הכור לעולם לא עולה מעל טמפרטורת הסביבה. שואבים ממנו כמויות אדירות של הספק — ושום דבר לא מתחמם. גם שדות מגנטיים לא נמצאו. לא היה שם כלום למדוד.
אופנוע בעידן העגלות
אז למה זה לא הצליח? לזר נותן שתי תשובות, והן נערמות זו על זו.
הראשונה היא ארגונית, והיא מרגיזה אותו במיוחד: המידור הורג את המדע. מדע מבוסס על שיח חופשי — אוספים אנשים, מחליפים רעיונות, מתקדמים. במקום זה הוא הורשה לדבר עם בארי בלבד. "הם כל כך מוטרדים מאבטחה שהם מפצלים הכול, וכולם נתקעים," הוא אומר — וזה, לדעתו, מסביר גם למה הביאו אותו מלכתחילה: הם היו בבלוק, וזרקו על זה משוגע עם הונדה סילונית בתקווה שיחשוב מחוץ לקופסה. הוא קורא לזה מעשה נואש.
התשובה השנייה גדולה יותר, ואותה הוא מנסח בדימוי:
"אתה יכול לזרוק אופנוע בימי שיירות העגלות ולהשאיר אותו עם המפתחות, חונה מחוץ לבית של מישהו. כולם יתאספו סביבו, יחטטו וידחפו, ובסוף יסובבו את המפתח, יתניעו אותו וייעשו מיומנים ברכיבה עליו — אבל הם לא יבינו מה לעזאזל קורה שם. הם לא יצליחו לייצר את הכנף הפלסטית, קל וחומר שום דבר אחר. ואני חושב שזה בדיוק המצב שבו היינו."
כלומר: הם ידעו להפעיל את הכור, לשלוף את הדלק ולראות מה מפסיק לעבוד. איך זה עובד נשאר תעלומה.
ויש לזה גם צד מסוכן. לזר מספר שקדם לו מישהו שמת — לדבריו, מישהו ניסה לחתוך לתוך כור פעיל במה שנראה כמו חותך פלזמה, וזה כוסה כ"ניסוי גרעיני בלתי מוכרז". מכאן הדימוי השני שלו: קחו כור גרעיני קטן ותשליכו אותו לעידן הוויקטוריאני. המדענים של אז יראו שהוא מייצר אנרגיה, יתחילו לפרק אותו, ויסירו את המיגון — וימותו. הם לא מכירים קרינה. הם לא יודעים שהמושג קיים.
"במובנים מסוימים היינו שפני ניסיון."
טיסת המבחן
יום אחד נכנס דניס מריאני — הממונה עליהם, טיפוס במראה צבאי — ואמר לבארי לצאת ולקחת את בוב איתו. החללית כבר עמדה מחוץ להאנגר, ואדם ישב בתוכה.
היא התרוממה בשקט. מלמטה בקעה פריקת קורונה — זוהר כחלחל קלוש — ונשמע לחש. וברגע שהיא התנתקה מהקרקע, כמטר וחצי עד שלושה מטרים ואולי אף פחות, הלחש נפסק והזוהר נעלם. היא זזה מעט שמאלה וימינה, ונחתה. זה הכול. "היא המריאה בשקט," הוא מדייק, "ואז ריחפה בדממה."
מה שהטריד אותו היה דווקא הרדיו. הוא ראה איש קשר מדבר עם הטייס במכשיר VHF רגיל, ואפילו ראה את התדר על המונה. אבל זה לא אמור לעבוד: לפי התיאור שלו, הכור מייצר סביב החללית עיוות כבידתי בצורת לב, וכבידה מכופפת אור וגלי רדיו כאחד. מי שעומד מתחת לחללית מרחפת ומביט למעלה, לטענתו, פשוט לא רואה אותה — האור מתעקל סביבה. אז איך הרדיו עבר? אין לו מושג, ואיש לא טרח להסביר.
מאוחר יותר הגיע לידיו לוח זמני הטיסות. הטיסות התקיימו תמיד בימי רביעי — היום שבו התנועה בכבישים שמסביב הייתה הדלילה ביותר. וכאן הוא עשה את הטעות: הוא לקח חברים למדבר לראות. פעם, ועוד פעם, ובפעם השלישית — כשכבר הביאו קרוואן והתחילו להתרשל — נתפסו. בחשכה גמורה, מספר לזר, נפל לידם פתאום אור ירוק קטן והתגלגל אליהם: שומר הפיל את משקפת ראיית הלילה שדרכה צפו בהם והאזינו להם כל אותו זמן.
למחרת הוא זומן לתחקיר בבסיס חיל האוויר אינדיאן ספרינגס. שם הוציאו לו תמליל של שיחת טלפון של אשתו. הטלפונים שלו היו מנוטרים — לזה הוא נתן אישור בכתב במסגרת הסיווג — אבל הם ידעו על רומן שהיא ניהלה לפניו, והחזיקו אותו מחוץ לפרויקט כדי לראות איך זה יתפתח. משם הידרדר הכול: הוא פנה לכתב התחקירים ג'ורג' נאפ, נאפ הקליט, ובסוף — אחרי היאבקות פיזית על הקלטת, שנאפ ניצח בה — זה עלה בחדשות של חמש. אחר כך התקשר דניס ושאל אותו אם יש לו מושג מה עכשיו יעשו לו, וניתק. זו הייתה התקשורת האחרונה ביניהם.
הפרס הוא הטכנולוגיה
כאן נמצא הלב של הפרק, והוא לא במקום שמצפים לו.
"אם יש לך מכונה שמייצרת כבידה, אתה יכול כמעט לעשות הכול. אתה יכול להשפיע על זמן, אתה יכול להחזיק שדות כוח — כל הדברים האלה שנמצאים במדע בדיוני הופכים למציאות."
ואז הוא אומר את הדבר שהכי קשה ליישב עם דמותו הציבורית:
"לא ממש אכפת לי שיש חייזרים או מאיפה הם באו. הפרס הוא הטכנולוגיה, וזה מה שמרתק אותי."
הוא לא עוקב אחרי סיפורי עב"מים ולא מתעניין בהם. מה שמייסר אותו, לדבריו, כל לילה לפני השינה, זה שהוא איבד את הגישה לחזית הזאת — ושזו הייתה אשמתו שלו.
ולראיות? לזר לא מנסה לשכנע. כפי שקורבל מנסח זאת בפרק, לזר אמר מההתחלה שאינו יכול להוכיח את סיפורו, וזו מעולם לא הייתה הסיבה שסיפר אותו. חלק מהפרטים דווקא אושרו עם הזמן: יסוד 115, שלא היה בטבלה המחזורית בשנות ה-80, סונתז לראשונה ב-2003 (וב-2016 קיבל את השם מוסקוביום); ב-2015 נצפו לראשונה גלי כבידה — כבידה כגל, בעוד שבשנות ה-80, כפי שלזר מציין, התאוריה הרווחת דיברה על חלקיקים; והעסקתו בלוס אלמוס, שהוכחשה, הוכחה בזכות מדריך עובדים מ-1982 שבו הופיע שמו.
וכשקורבל בישר לו בהתרגשות שגלי הכבידה אושרו ושהצדק היה איתו, הוא מספר, לזר לא התרשם: אם חושבים על זה, ג'רמי, היו לי בערך חמישים אחוז סיכוי.
מה לוקחים מזה
- הפער הטכנולוגי הוא הסיפור, לא החייזרים. לזר עצמו אומר שלא אכפת לו מאיפה זה בא. השאלה שמעניינת אותו — ושלדבריו איש לא פתר — היא איך זה עובד.
- להחזיק בטכנולוגיה אינו להבין אותה. אופנוע בעידן העגלות יותנע ויירכב, ואיש לא יידע לייצר לו כנף. לפי לזר, זה בדיוק מה שקרה שם.
- מידור הוא אויב של פתרון בעיות. מדע רץ על שיח חופשי; כשמפצלים אותו לתאים אטומים, כולם נעצרים במקום — וזה, לטענתו, מה ששיתק את הפרויקט.
- עדות אינה ראיה, וזה בסדר. לזר מקדים ואומר שאינו יכול להוכיח דבר. מה שנשאר הוא כמה פרטים ספציפיים שהזמן דווקא אישר — לא הוכחה, אבל גם לא כלום.
הבא בשבילכם
מדע וטכנולוגיה2:00:00⟶12′אילון מאסק אצל ג'ו רוגן: יותר מדי אנשים חכמים הולכים למשפטים ולפיננסיםבפרק ממאי 2020 מאסק מסביר למה בית לא נבנה, איך נראה שתל המוח הראשון של נוירלינק, ולמה לדעתו הכישרון בארה"ב מוקצה לתחומים הלא נכונים. הכול חוזר לשאלה אחת: לאן הולך המאמץ.לקריאה ←