רופרט לואו אצל ג׳ו רוגן: בריטניה, ההגירה וחופש הביטוי — לטענת חבר הפרלמנט

"זו המלחמה העתיקה בין האינדיבידואליזם לקולקטיביזם. אני בעד הפרט ובעד מדינה מינימלית — ואני חושב שזה הרבה יותר עמוק ב־DNA האמריקאי מאשר באירופי." — רופרט לואו

הערה: זהו תקציר של ראיון פוליטי. כל הטענות, הפרשנויות והנתונים המובאים כאן הם מדבריו של רופרט לואו בפרק, ומיוחסים אליו — לא כקביעת עובדה מצד המערכת. הנושאים שנויים במחלוקת חריפה בבריטניה.

השיחה בין ג׳ו רוגן לרופרט לואו — חבר פרלמנט בריטי ומייסד המפלגה Restore Britain ("להשיב את בריטניה") — נפתחת בהצהרה שלואו חוזר אליה לאורך כל הפרק: בריטניה, לטענתו, "במצב רע". רוגן מציין שאילון מאסק, בּרֶט וינשטיין וג׳ורדן פיטרסון הם שחיברו ביניהם. מכאן ואילך פורש לואו משנה פוליטית שלמה, שבמרכזה טענה אחת גדולה.

התזה: פירוק מכוון של מדינת הלאום

לפי לואו, אחרי מלחמת העולם השנייה החליטו האליטות הבריטיות והאירופיות למזג את בריטניה בפרויקט אירופי גדול יותר — ולשם כך, לטענתו, היו צריכות להחליש את כוחה של מדינת הלאום ולחתור אל "על־מדינה" אירופית, האיחוד האירופי. "אני חושב שהם ראו במדינת הלאום את הגורם למלחמות העולם," הוא אומר, ומונה את נפוליאון, את הקייזר ואת היטלר. לתפיסתו, זו הייתה "תוכנית ארוכה ומתעתעת" של האליטות האירופיות בברית עם האליטה הבריטית.

לואו מתאר את דרכו הפוליטית כמאבק מתמשך בכיוון הזה: מהקרב על שמירת הלירה שטרלינג בשנות ה־90, דרך "מפלגת הברקזיט", ועד היום. את המתח המרכזי הוא מתאר כמאבק עתיק בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם. לטענתו, האיחוד האירופי הוא מבנה קולקטיביסטי, בעוד שהחוקה הבריטית ומגילת הזכויות של 1689 — שממנה, לדבריו, שאבו האבות המייסדים האמריקאים — מעמידות במרכז את הפרט ואת חופש הביטוי.

"ברגע שאתה מאבד את המטבע שלך, אתה מאבד למעשה את הריבונות ואת הזהות הלאומית שלך."

דוח "כנופיות האונס"

החלק הטעון ביותר בשיחה נסוב על דוח ה־rape gangs ("כנופיות האונס") שלואו יזם, ולדבריו מומן במימון־המונים. לטענתו, המדינה ניסתה להשתיק את הנושא — עד כדי היעלמותם של תמלילי בית משפט היסטוריים — והוא קורא לשמר אותם. לדבריו, ניצל את זכותו כחבר פרלמנט להגיש שאילתות ולדרוש חשיפת נתונים, וכך התברר לו שגורמי המדינה (המשטרה, שירותי הבריאות והרווחה) לא אספו כראוי נתונים על מוצא מבצעי העבירות.

לואו טוען שקיים כאן התנגשות תרבותית בין תפיסה "בעלת אמון גבוה" של מערב אירופה לבין תפיסות אחרות, ומייחס את עיקר התופעה לגברים ממוצא פקיסטני (בעיקר מאזור מירפור), וכן מבנגלדש, סומליה ואריתריאה. הוא מוסיף מיד: "כמובן שיש גם לבנים שמבצעים אונס — אבל לא בקנה מידה כזה." לדבריו, הדוח שלו תרם לכך שהממשלה הכריזה על חקירה סטטוטורית (בעלת סמכויות חוקיות לזמן עדים), בעוד שוועדת החקירה שלו הסתמכה על התייצבות מרצון בלבד. הוא מזכיר בהקשר זה גם את דוח ג׳יי מ־2014 ואת דוח קייסי, שלטענתו כבר תיעדו את התופעה.

מדוע, לשיטתו, נמנעה המדינה מלפעול? "הם יודעים שזה קורה, אבל לא רוצים להודות שהניסוי הרב־תרבותי שלהם נכשל," הוא אומר, ומפנה לנאום "נהרות הדם" של אינוק פאוול. לטענתו, מאז ימי טוני בלייר "אנשים מפחדים להיקרא גזענים" — פחד שהוא מייחס גם לתהודה סביב רצח סטיבן לורנס.

חופש הביטוי כקו שבר

בעיני לואו, המבחן האמיתי של בריטניה כיום הוא חופש הביטוי. הטענה החוזרת שלו: בבריטניה נעצרים כ־12 אלף איש בשנה בגין פרסומים ברשתות החברתיות. "זה מזעזע," הוא אומר, ומכנה זאת "שיטור דו־מסלולי" — לטענתו, מצעד מסוג אחד מותר, ואחר מדוכא. הוא מביא כדוגמה את לוסי קונולי, שנידונה לדבריו ל־32 חודשי מאסר בגין פרסום רגשי אחד שמחקה כעבור ארבע שעות, על רקע רציחות סאותפורט.

בהקשר הזה עולה גם סוגיית הנשק. לואו מספר שהוא עצמו בעל חווה ומחזיק ברישיון נשק חוקי, אך לטענתו, בעקבות האשמת שווא שהופצה נגדו, הגיעה משטרה חמושה לביתו בלילה, החרימה את כלי הנשק והתחמושת שלו, ולקח לו חצי שנה להשיבם. "יכולתם פשוט להתקשר אליי," הוא אומר שאמר להם. לדבריו, איסור אקדחי היד בבריטניה הונהג בסוף שנות ה־90 בעקבות אירוע ירי יחיד בדנבליין.

"נתנו לנו חופש ביטוי — וזה מה שעצר אותם מלרמוס את רוחם של אלה שרוצים להתווכח, לדון ולהגיע אל האמת."

הכלכלה: מדינה שמתרחבת

לואו טוען שהמצב הכלכלי משקף את אותה מגמה. לפי הערכתו, נתח המדינה בתמ"ג הבריטי — במישרין ובעקיפין — עולה כיום על 50% ועדיין מטפס, לעומת כ־33% לפני עידן תאצ׳ר ובלייר. את זה הוא מייחס למה שהוא מכנה האגנדה של "הפאבּיאנים" (זרם סוציאליסטי בריטי), שמבקש לדבריו ליצור "תרבות של תלות" במדינה.

התוצאה, לטענתו: המגזר הפרטי ממוסה "עד עפר", ורבים מבעלי היכולת עוזבים — לדובאי, לאבו דאבי ולמקומות אחרים. "המוחות הטובים ביותר הלכו," הוא אומר, ומוסיף שהמסים נמצאים בשיא של אחרי המלחמה ושבפעם הראשונה ממסים חוות ועסקים משפחתיים — "שדרת השדרה של בריטניה". לצד זאת, הוא מציין דווקא נימה אופטימית לגבי הצעירים: לטענתו רבים מהם תומכים בו, "כי הם רואים שאנחנו לפחות מנסים לאזן מחדש".

הפתרון שהוא מציע

מה היה עושה לו זכה בכוח? לואו מצייר סדר פעולות. ראשית, לאכוף את החוק על מבצעי העבירות. שנית, בתחום ההגירה — ליצור מה שהוא מכנה "סביבה עוינת" שתעודד אנשים שאינם תורמים ואינם מכבדים את חוקי המדינה לשוב לארצם, ולגרש את מי ששוהים בבריטניה שלא כחוק. "בעיניי, בלתי חוקי הוא בלתי חוקי," הוא אומר. לדבריו, כל זה מחייב לזכות ברוב בפרלמנט עד 2029 ולבטל חקיקה מתקופת בלייר — ובכללה חוק זכויות האדם, חוק השוויון והקמת בית המשפט העליון — שאותה הוא רואה כמה שהעצים "חברה רב־תרבותית" על חשבון האינטרס הבריטי.

חשוב לו להבחין: לואו מדגיש שוב ושוב שאין לו התנגדות למהגרים שהשתלבו ותרמו. "אם אנשים לא רוצים לבוא ולהשתלב ולתרום — שלא יבואו," הוא אומר. "הבעיה היחידה היא מי שלא משתלבים." רוגן מוסיף שבארצות הברית, "כור ההיתוך", ריבוי התרבויות הוא דבר מגניב — כל עוד לא מייבאים לתוך הקהילה את חוקי ארץ המוצא.

מה לוקחים מזה

• תמונה רחבה, ולא רק סוגיה בודדת — לואו אינו מדבר על ההגירה כנושא נפרד, אלא כחלק ממה שהוא מתאר כמאבק בין הפרט למדינה הקולקטיביסטית. זה המפתח להבין את עמדותיו, בין שמסכימים איתן ובין שלא.
• הטענה על הנתונים — לפי לואו, כשל המדינה לאסוף נתונים על מוצא מבצעי עבירות הוא לב הבעיה: בלי נתונים, לטענתו, אי אפשר לזהות אם קיימת בעיה חריגה בקבוצה מסוימת. זו טענה שניתן — וראוי — לבדוק מול מקורות רשמיים.
• חופש הביטוי כמדד — עבור לואו, מספר המעצרים בגין פרסומים ברשת הוא הסימפטום המדאיג ביותר. הנתון (כ־12 אלף בשנה) הוא מדבריו ומחייב אימות עצמאי.
• בין ביקורת לפתרון — מעבר לאבחנה, לואו מציג פלטפורמה: רוב פרלמנטרי, ביטול חקיקה, ואכיפת חוק ההגירה. הפרק הוא הצהרת עמדות של פוליטיקן בקמפיין — וכדאי לקרוא אותו ככזה.

• #רופרט לואו
• #בריטניה
• #הגירה
• #חופש הביטוי
• #ברקזיט
• #ג׳ו רוגן
• #פוליטיקה בריטית