אנדרו הוברמן על פפטידים: מה עובד, ומה שפשוט לא נבדק בבני אדם

"ניסיתי את זה. אני בהחלט מרגיש שאחרי כאב או מתיחה ההתאוששות מהירה יותר — אבל אני לא יכול לעשות את ניסוי הביקורת, כי זה מתפשט בכל הגוף." — אנדרו הוברמן, על BPC-157

טים פריס פותח את הקטע בשאלה שרבים שואלים את עצמם: "פפטידים — כולם מדברים על זה. תסתכל ב-Google Trends, לכל אחד ואחיו יש סטארט-אפ פפטידים. אבל אני לא יודע אם יש שם משהו אמיתי."

התשובה של אנדרו הוברמן היא אחת הכנות ביותר ששמענו בנושא, וגם הכי מסויגת.

מה זה בכלל פפטיד

ההגדרה פשוטה: פפטידים הם שרשראות קצרות של חומצות אמינו. אינסולין הוא פפטיד. הגוף שלכם מייצר אותם כל הזמן.

הוברמן מייחס לרופא שהתארח אצלו את המסגור שהוא אוהב: במשך מאות שנים, חברות התרופות חיפשו תרופות בצמחים — בודדו חומר פעיל מצמח והפכו אותו לתרופה. מה שקורה עכשיו הוא שאנשים מחפשים תרופות בתוך הגוף עצמו. הפפטידים הם הדוגמה המובהקת לחיפוש הזה.

וזה גם מסביר את ההיגיון: בריכוזים גבוהים, ובייצור סינתטי, מולקולה שהגוף כבר מכיר עשויה לתפקד כתרופה.

המשפחה שבאמת עובדת — עם כוכבית

הדוגמה הבולטת היא ה-GLP. הוברמן מציג את ההבחנה שרבים מפספסים: התרופות שהעלו את רמות ה-GLP פי מאה שימשו שנים לטיפול בסוכרת — והן לא הביאו לירידה משמעותית במשקל. אלה שמעלות את הרמות פי אלף ומעלה הן שמובילות לירידה החדה במשקל שכולם מכירים.

אבל הוא לא עוצר שם:

"אלה שמעלים את רמות ה-GLP פי אלף או יותר מובילים לירידה משמעותית במשקל — כולל איבוד שריר. וזה חלק מהמחלוקת."

הוא מוסיף שתי הערות: התרופות האלה מפחיתות חשק לאלכוהול, ואולי גם השתוקקות באופן כללי יותר; ואצל חלק מהאנשים הן גורמות לבחילה — ולכן יש מי שנוטלים מינונים נמוכים יותר, מקבלים את ההשפעה על המשקל וסובלים פחות.

BPC-157 — ולמה הוא המקרה הבעייתי

כאן מגיע החלק שכדאי לקרוא לאט. BPC-157, או "תרכובת הגנת הגוף", הוא שרשרת חומצות אמינו שנמצאת במיץ הקיבה. הוא גם הפפטיד הפופולרי ביותר כרגע — ולפי הוברמן, זה שרוב האנשים נוטלים מהסיבות הלא נכונות.

ואז הוא אומר משהו שרוב המשפיענים לא היו אומרים:

"ניסיתי את זה. אני בהחלט מרגיש שאחרי כאב או מתיחה ההתאוששות מהירה יותר — אבל אני לא יכול לעשות את ניסוי הביקורת, כי זה מתפשט בכל הגוף."

כלומר: אי אפשר להזריק לשריר אחד ולא לשני ולהשוות. הוא מודע לכך שהתחושה שלו אינה ראיה.

הנתון החשוב יותר: אין ולו ניסוי אחד שפורסם בבני אדם. כמעט כל הנתונים הקיימים מגיעים מבעלי חיים. הוברמן אומר את זה בכנות משעשעת — כשאישה שאלה אותו אם BPC עובד על כלבים, הוא ענה שלמעשה כל הנתונים הם על חיות, ושאם לכלב שלו הייתה פציעה, הוא כן היה שוקל לתת לו.

ופריס מוסיף את הזווית שלו על התרופה הזו בדיוק: הוא נטל את "ערכת ווּלברין" אחרי ניתוח במרפק. "האם זה עזר? אין לי מושג, למען האמת."

הערת שוליים שאומרת הרבה: חברת Peptide Sciences סגרה את שעריה לפני כמה חודשים. לדברי הוברמן, "הם הריחו את הלחץ המתקרב ופרשו".

"אולי פשוט תהיו מבוגרים"

השורה החדה בפרק היא דווקא של פריס. הוא מספר שמדי שבוע פונים אליו אנשים ששואלים על פפטיד כזה או אחר, ובחצי מהמקרים התגובה שלו היא: אם אתה מנסה להגיע לשם ישירות, "אולי פשוט תהיה מבוגר ותזריק טסטוסטרון או הורמון גדילה?"

הוברמן, בזהירות אופיינית, לא ממליץ לאיש לרוץ לקחת הורמון גדילה. אבל הוא כן מציג את ההשוואה:

"אני לא אומר לאנשים לרוץ לקחת הורמון גדילה — אבל אם אתה יכול להשיג מרשם אמיתי ולקחת מינון נמוך, לעומת נטילה של ערימת פפטידים לא מזוהים שאמורים לעורר הפרשה? זו נראית לי בחירה ברורה."

מה שהוא כן מתאר מהורמון גדילה הוא לא אנאבולי במיוחד: "לקום בבוקר ולהרגיש שהמפרקים במצב טוב, ולהיות מוכן לזוז."

והחילופים המעניינים ביותר: הוברמן אומר שהתחום "אינו מערב פרוע — הוא פשוט עדיין לא מוגדר היטב". פריס לא נותן לזה לעבור: "אני דווקא חושב שזה די מערב פרוע." הוא מוסיף שהוא נעשה שמרן מאוד בשנים האחרונות, בין השאר בגלל התת-דיווח הכרוני של תופעות לוואי.

יש גם נקודה קטנה ומאירת עיניים על פסיכולוגיה: למרות ניסיונות לשווק פפטידים בקפסולות או בקרמים, אנשים דווקא רוצים את הזריקות — כי זה "מרגיש אמיתי יותר". הוברמן מודה שכאן ייתכן שאפקט הפלצבו עובד באמת.

ומצד שני: המהפך שלו באימונים

החלק השני של הפרק נוגע לאימוני כוח, ושם הוברמן מספר על שינוי שיטה אחרי שהתאמן עם דוריאן ייטס — זוכה תואר מר אולימפיה שש פעמים, שהיה ידוע בשיטת אימון מינימליסטית שנחשבה בזמנו לכפירה.

השיטה בקצרה: כמה סטים של חימום, ואז שני סטים קשים לכשל, שניים-שלושה תרגילים לכל קבוצת שרירים גדולה — כשהכוונה ב"גדולה" היא ארבע-ראשי, לא "רגליים". כל קבוצת שרירים מאומנת ישירות פעם בשבוע.

זה לכאורה סותר את המדע. מחקרי ההיפרטרופיה מדברים על 10 עד 20 סטים לשבוע לכל קבוצת שרירים, מחולקים לשניים-שלושה אימונים. אז איך זה מסתדר?

התשובה של הוברמן היא ההסבר הכי שימושי בפרק:

"כל מחקרי ההיפרטרופיה והכוח האלה נעשים בדרך כלל על רקע של אי-ביצוע שום אימון אירובי."

במילים אחרות: אם אתם רצים שלוש פעמים בשבוע, עושים אינטרוולים ורוכבים — הרגליים שלכם מקבלות גירוי נוסף שאף מחקר לא ספר. לכן, בפועל, כל קבוצת שרירים מאומנת ישירות פעם אחת ובעקיפין פעם שנייה, וזה מספיק כדי להגיע לשבוע הבא. "פתאום יש לך התנגשויות בכל מקום," הוא אומר על הניסיון ליישם את המספרים מהמחקר על לוח זמנים אמיתי.

ותובנה שנייה שהוא לקח מייטס: אתם חושבים שאתם מגיעים לכשל. אתם לא. הוא מנסח את זה בשאלה — אם מישהו היה מכוון אליכם אקדח ואומר "עוד חזרה אחת", הייתם עושים אותה. זה לא מצב מנטלי שאפשר או ראוי לייצר בחדר כושר, אבל הוא מבהיר עד כמה "כשל" הוא מושג גמיש.

ולבסוף, המלצה שהוברמן חוזר אליה: אימון צוואר. לדבריו זו אחת הסיבות שמעולם לא היו לו בעיות כתף, למרות ידיים ארוכות שהיו אמורות לגרום לבעיות בשרוול המסובב. אזהרה שהוא מדגיש — לנשום דרך האף לאורך התרגיל, ולא להוציא את הסנטר קדימה תוך כדי הטיה לצדדים.

מה לוקחים מזה

• "פפטיד" אינו קטגוריה אחת. לפי הוברמן, יש הבדל תהומי בין ה-GLP, שנחקרו בבני אדם ועובדים, לבין תרכובות כמו BPC-157 — שאין עליהן ולו ניסוי אחד שפורסם בבני אדם.
• הכנות של "אני לא יכול לבדוק את זה" שווה יותר מהמלצה. הוברמן מרגיש שהתאוששות מהירה יותר, ואומר במפורש שאין לו דרך לדעת. זה המבחן להבחין בין מי שמדווח למי שמוכר.
• ירידה במשקל אינה בהכרח ירידה בשומן. לדבריו, התרופות שמעלות GLP באגרסיביות גורמות גם לאיבוד מסת שריר — נתון שנוטה להיעלם מהשיחה.
• המדע על נפח אימון לא סותר אימון מינימליסטי — הוא רק לא מודד את שאר החיים שלכם. אם אתם גם רצים ורוכבים, הגירוי העקיף כבר קיים; זו הסיבה שלוח אימונים של פעם בשבוע לכל קבוצת שרירים עובד בפועל.

• #אנדרו הוברמן
• #פפטידים
• #אימוני כוח
• #דוריאן ייטס
• #הורמון גדילה
• #טים פריס