מייקל סיילור: למה לדעתו בית הוא לא דרך טובה לשמור על כסף

"אל תנסו לעבוד קשה יותר מהרובוטים. מה שכדאי לעשות זה לבקש מהבינה המלאכותית משהו שמעולם לא נעשה קודם." — מייקל סיילור

לפני שנכנסים לתוכן, כדאי להציב את הרקע: מייקל סיילור הוא יזם טכנולוגיה שהחברה שלו היא הרוכשת הגדולה בעולם של ביטקוין. הוא אומר את זה בעצמו בפתיחה, ומגדיר את המשימה שלו כהטפה ל"העצמה דיגיטלית". כלומר, לאדם שמדבר כאן יש עניין מובהק בתזה שהוא מציג — וזה חלק מהתמונה, לא הערת שוליים.

פתיחה: מה הוא אומר על AI

השיחה נפתחת באמירה חריפה:

"השתמשתי בבינה מלאכותית כדי לייצר 15 מיליארד דולר בשנה שעברה."

ההסבר שהוא נותן אינו על פרודוקטיביות אלא על סוג השאלה:

"הבינה המלאכותית נתנה לנו פתרון לבעיה שאיש לא נתקל בה קודם בהיסטוריה של העולם."

ומכאן העצה שהוא גוזר:

"אל תנסו לעבוד קשה יותר מהרובוטים."

לפי סיילור, היתרון אינו בכמות העבודה אלא בבחירת שאלה שאין לה עדיין תשובה.

החשבון שמאחורי "אל תקנו בית"

כשברטלט שואל אותו במה כן להחזיק כסף, סיילור מגיע לטענה שנתנה לפרק את הכותרת שלו. וההנמקה שלו אינה רגשית אלא אריתמטית.

בפלורידה, הוא אומר, מס הרכוש עומד על כשני אחוזים משווי הבית בכל שנה.

"שני אחוזים אומר שכל 36 שנה אתם משלמים לממשלה, במס, את מלוא עלות הבית."

ולזה, הוא מוסיף, מצטרפת עלות התחזוקה. המסקנה שלו:

"זו לא דרך טובה במיוחד לשמור על ערך."

אבל דווקא כאן מגיע הסייג שכדאי לשים לב אליו, כי הוא ממתן את הכותרת:

"ולמרות שאמרתי את זה — זו עדיין עסקה טובה יותר מאשר להחזיק מזומן בבנק או מזומן בכספת."

ואת ההבדל בין בית פרטי לנדל"ן מסחרי הוא מסביר במנגנון פשוט: בנכס מסחרי אפשר לקזז את המס, הביטוח והתחזוקה מול שכר הדירה. לדבריו לא באמת מרוויחים משכר הדירה עצמו — הוא מכסה את ההוצאות — אבל הנכס שמתחתיו ממשיך לעלות בערכו לאורך זמן.

דונם אחד במיאמי ביץ'

ההמחשה המשכנעת ביותר בשיחה אינה טבלה אלא סיפור על נכס אחד, שסיילור מכיר מקרוב כי הוא מחזיק בו את המסמכים.

לדבריו, דונם על קו המים במיאמי ביץ' עלה לפני כמאה שנה בערך 10,000 דולר. הוא מציין שיש בידיו שטר המכר: כשני דונם ב-20,000 דולר, והבית כולו ב-100,000 דולר.

היום, אותו שטח על המים שווה לדבריו מיליוני דולרים.

והמסקנה שהוא גוזר מזה אינה על נדל"ן אלא על הכסף עצמו:

"כשקרקע עולה מ-10,000 דולר למיליונים, זה אומר שהמטבע — הדולר — איבד בערך 7 אחוזים מהערך הכלכלי שלו בכל שנה, מאה שנה ברציפות."

וכאן מגיעה הנקודה שהיא בעיניו העיקר, והיא לא עוסקת בדולר בכלל:

"וזה הכי טוב שזה הולך להיות."

לפי סיילור, הדולר הוא המקרה המוצלח. במדינות רבות אחרות, לדבריו, קצב השחיקה כפול — ומטבעות כאלה מתמוטטים בתוך כשלושה עשורים. הוא מונה מקרים של היפר-אינפלציה כדוגמאות למה שקורה בקצה.

"השאלה היא בעצם רק אם תאבדו את רוב הכסף שלכם בתוך עשר שנים, או את כולו בתוך שלושים."

למה בכלל שמירת ערך נעשתה קשה

בהמשך סיילור נותן הסבר למה זה קורה, והוא מגיע דווקא מכיוון של שפע ולא של מחסור.

הוא מזכיר שהטכנולוגיה הפכה שורה ארוכה של דברים לזמינים: מים נקיים, חשמל, קירור וחימום, רפואה מודרנית, צילומי רנטגן, טיפולי שיניים. לדבריו אפילו מלך אנגליה מלפני מאות שנים לא נהנה מהם, ואילו היום הם מגיעים למעמד הביניים בעולם המפותח.

אבל אז הוא מציין את מה שנשאר מחוץ לרשימה:

"לא כולם מקבלים בית בהמפטונס. לא כולם מקבלים מטוס פרטי או יאכטה."

ההבחנה שלו: מה שהטכנולוגיה יודעת לשכפל נעשה זול, ומה שאי אפשר לשכפל סופג את כל העלייה במחיר.

"טכנולוגיה נכשלת עד שהיא מצליחה"

כשברטלט שואל איך קצב ההתקדמות של הבינה המלאכותית שינה לו את התזה, סיילור עונה במשפט שהוא אולי הכי שימושי בשיחה מחוץ להקשר הפיננסי:

"טכנולוגיה נכשלת עד שהיא מצליחה."

והוא מדגים בשתי דוגמאות. הראשונה אישית: כשלמד ב-MIT, אנשים ניסו לגרום לזיהוי דיבור לעבוד, וזה פשוט לא עבד. השנייה היסטורית:

"במשך אלף שנה אנשים רצו לעוף, וזה לא הצליח. ב-1902 הניו יורק טיימס הכריז שכל מדען משכיל יודע שלעולם לא נצליח לעוף. וב-1903 עפנו."

לפי ההיגיון הזה, "לא עובד" אינו מצב יציב אלא שלב — וזו בדיוק הסיבה שקשה לתזמן אותו.

מה שהוא מתכוון ב"בעלות"

הטענה שסיילור חוזר אליה לאורך השיחה אינה על תשואה אלא על שליטה. בפתיחה הוא מנסח אותה כך:

"אפשר באמת להחזיק במשהו שמישהו חזק מכם לא יכול לקחת מכם."

כשברטלט מבקש הסבר, סיילור מתאר את הבעיה בשני שלבים. הראשון, מזומן פיזי:

"עוברים איתו בשדה תעופה, שואלים אתכם אם יש לכם מזומן — ופשוט לוקחים."

והשני, הפתרון המקובל לבעיה הזו:

"אז מה עושים? שמים את זה בבנק. ואז הבנק מחליט אם אתם ממשיכים להחזיק בזה, ואם אתם מקבלים את זה בחזרה."

מולם הוא מציב את מה שנראה בעיניו כיתרון המעשי:

"אני יכול להעביר מיליון דולר בביטקוין מכאן לכל מקום, ללונדון, בתוך כמה שניות."

והוא ממחיש את זה בתמונה קיצונית: שני אנשים נפגשים באפריקה, אחד קונה מהשני משאית — ולדבריו אין צורך באישור של הבנקים והרשויות שבדרך.

זו הנקודה שבה כדאי לזכור את מה שנאמר בפתיחת הפוסט: זו התזה של אדם שבנה עליה את החברה שלו.

איך זה התחיל אצלו

הרקע שסיילור נותן לעצמו מסביר למה השיחה נשמעת כפי שהיא נשמעת.

החברה שלו, הוא מספר, נבנתה במקור סביב תחום אחר לגמרי — הפקת תובנות ממאגרי נתונים גדולים. ואז הגיעה 2020:

"כשהסגרים התרחשו והעולם התהפך, זה היה הרגע שבו גיליתי את הרעיון הגדול ביותר שלי. וזה אפילו לא היה הרעיון שלי."

ואת הסדר גודל של מה שקרה מאז הוא מוסר בעצמו, כולל הירידה:

"החברה היום שווה 60 מיליארד דולר, אבל הגענו לשיא של בערך 125 מיליארד."

המספרים שהוא עצמו מציג

החלק שהכי מפתיע בשיחה, בהתחשב בתדמית שלו, הוא שסיילור אינו פוסל אף אפיק.

כשברטלט מציג בפניו חלופות, סיילור עובר עליהן אחת-אחת ומצטט תשואות שנתיות לשש השנים האחרונות כפי שהוא מוסר אותן: מדד S&P סביב 15 אחוזים, זהב סביב 12, מדד נאסד"ק סביב 18, וביטקוין סביב 33.

על זהב הוא אומר:

"זה לא רעיון נורא לקנות זהב."

ועל מדד רחב הוא אומר שזו האפשרות המקובלת והסבירה למי שרוצה לשמור על ערך בלי להיחשף לסיכון של חברה בודדת או של נכס בודד — פשוט לקנות את המדד ולחכות.

וזו גם המסקנה שהוא עצמו מנסח:

"אם מסתכלים על העולם ושואלים איפה לשמור את הכסף — זהב הוא מנצח, S&P הוא מנצח, מניות טכנולוגיה מגוונות הן מנצחות, וביטקוין הוא מנצח."

מה לוקחים מזה

הטענה על הבית היא חישוב, לא סיסמה. סיילור מציג מס רכוש שנתי בתוספת תחזוקה, ומסכם שכל 36 שנה משולם שווי הבית במס. שווה לבדוק את המספרים המקבילים במקום שבו אתם חיים, כי הם שונים ממדינה למדינה.
הוא עצמו מסייג. לדבריו בית עדיין עדיף על החזקת מזומן — כלומר הכותרת חדה יותר מהעמדה.
ההבדל בין נכס פרטי למסחרי הוא מי משלם את ההוצאות. בנדל"ן מסחרי שכר הדירה מכסה אותן; בבית פרטי הן יוצאות מהכיס.
סיפור הקרקע הוא סיפור על הכסף. העלייה במחיר מתוארת אצלו כירידה בערך המטבע, לא כהתייקרות הקרקע.
מה שאפשר לשכפל נעשה זול. ולכן, לפי ההיגיון שלו, מה שנשאר נדיר הוא מה שסופג את הערך.
גם הוא מציג יותר מנכס אחד. בשיחה הזו הוא מונה ארבעה אפיקים כמנצחים — וזה הקשר שחשוב לזכור לצד הכותרת.

אהבתם את התקציר?