קנדריק לאמאר וריק רובין: על התהליך היצירתי

"אם אמרתי את זה בתקליט — אני לעולם לא חוזר בי מדבריי." — קנדריק לאמאר

בשיחה בת 50 דקות עם המפיק האגדי ריק רובין, קנדריק לאמאר — מהאמנים המשפיעים בדורו — פותח את תהליך היצירה שלו. זו לא שיחה על מוזיקה בלבד; זו שיחה על יצירה, ועל מה שנדרש כדי להמשיך להוביל ולהשתפר. זיקקנו את העיקר כפי שנאמר.

למה הוא קשה עם עצמו

קנדריק מתאר תהליך שמתחיל הרבה לפני האולפן: מחשבות ורעיונות שהוא נושא איתו חודשים, רושם לעצמו מילות מפתח שיחזירו אותו בדיוק לאותה תחושה שהניעה אותו. רעיון אחד בכל פעם, שגדל בתוכו. וכשהוא נכנס לאולפן, הוא מחפש את הצליל המדויק שיפגוש את הרגש ההוא.

"אני המבקר הכי קשה של עצמי, בלי ספק."

אבל הביקורת אינה פרפקציוניזם — היא הצורך להימנע מקיפאון אמנותי, לצאת מאזור הנוחות ולכבוש אותו. הוא מגדיר את עצמו כ"זיקית" — תכונה שהיא ברכה וקללה כאחד, אבל בעיקר ברכה, כי היא מונעת ממנו להיכנס לשבלונות. והחרטה היחידה שלו על העבר אינה על מה שאמר — אלא: "הייתי צריך להעמיק יותר."

יש בזה מחיר. קנדריק מספר שהיה שולף שורות מוכנות בעבר, אבל היום, בלי השראה אמיתית, הוא פשוט לא יכול. הוא חוסם צרכים ורצונות חיצוניים — "מסיבות אנוכיות", כדבריו — כי רק מה שבא ממקום אמיתי ימלא אותו.

חיבור אמיתי מנצח נוסחה

בתחילת הקריירה קנדריק חשב על המאזין ועל הרדיו; היום כבר לא. וזו, מסתבר, הייתה הפריצה. ה"קליק" הגיע כשגילה שהשיר "m.A.A.d city" — שבו הוא פשוט מראפרף 30–40 שורות (bars) בלי נוסחה — יצר את החיבור הכי חזק באלבום הראשון שלו, יותר מהלהיטים שהנדס בכוונה לרדיו. הלקח:

"בסופו של דבר אתה חייב ללכת עם התחושה הזאת."

הפרדוקס שרובין מצביע עליו: דווקא החיבור האישי של קנדריק למוזיקה הוא מה שסוחף אחרים. מעריצים שלא אהבו ג'אז חשו את החיבור שלו לג'אז ב-To Pimp a Butterfly — וזה פתח אותם. "הקהל," אומר קנדריק, יודע לזהות מתי משהו אמיתי. ואפילו אם אינך מסכים עם מה שאמן אומר — אם אתה מרגיש שהוא מאמין בזה, אתה מתחבר.

איך יודעים שיצירה מוכנה

איך יודעים שיצירה טובה, או גמורה? קנדריק לא מסבך:

"זו פשוט תחושה, אתה מרגיש את זה."

זה לא תורה מסיני, הוא מסביר. ומאותה סיבה הוא מעורב בכל פרט — "אני לא ישן," מהסנר ועד ההיי-הט; יודע מתי לשמור על מינימליזם ולתת לקטעים המוזיקליים לנשום. הדוגמה היפה ביותר היא ההמנון "Alright": הביט היה אצלו כחצי שנה בלי מילים, עד שהגיע הרגע המדויק. התזמון, מסכימים השניים, לא באמת בשליטתנו — היצירה מגיעה כשהיא אמורה להגיע, וצריך רק להיות פתוחים ומוכנים לקראתה.

סקרנות וילדוּת

מה שהניע את קנדריק מלכתחילה לא היה רק אהבה למוזיקה — אלא סקרנות. כשהאזין לאמינם כילד, השאלה הייתה טכנית: "איך זה עובד? איך הוא מחבר את המילים ככה?" מייקל ג'קסון, שמעולם לא פגש, נשאר עבורו "הדמות הדמיונית הכי גדולה" — ומאותה סקרנות ("איך הוא עושה את זה?") צמח הכול.

וההשראה הגדולה ביותר שלו היום? ילדים.

"ילדים מטריפים אותי כי אין להם שום פחד."

הם, הוא אומר, קרובים יותר למהות הטהורה — עדיין לא עוצבו והוגבלו על ידי תבניות החברה. "עמוק בפנים כולנו ילדים בלב, ואני הילד הכי גדול שיש." על הסקרנות הזו הוא שומר בעזרת מדיטציה — כ-30 דקות ביום — כדי לא לאבד את עצמו בקצב המטורף. אחרת, הוא מזהיר, "אתה מפספס את הרגע שלך כי היית כל כך שקוע בו, שלא שמת לב שהוא בכלל מתרחש."

מה לוקחים מזה

• אתגרו את עצמכם. ההתרגשות אינה בשלמות אלא בלצאת מאזור הנוחות ולכבוש אותו. אל תאפשרו לאף אחד לקטלג אתכם.
• אותנטיות סוחפת יותר מכל נוסחה. אנשים חשים את החיבור שלכם. לכו עם מה שאמיתי לכם — גם אם הוא לא "מתאים לנוסחה".
• סמכו על התחושה. לפעמים לדעת שהשיר מוכן זו פשוט תחושה. זה לא תורה מסיני.
• שמרו על הסקרנות והילדוּת. ההשראה מגיעה מהשאלה "איך זה עובד?" ומהתעוזה חסרת הפחד של ילדים. ופנו רגע להיות נוכחים, כדי לא לפספס את הרגע.

• #קנדריק לאמאר
• #ריק רובין
• #יצירתיות
• #תהליך יצירתי
• #מוזיקה