ג'ו לימנדט: שעתיים לימודים ביום — ובית ספר שילדים מעדיפים על חופשה

"המפתח לאושר של הילד שלכם הוא סטנדרטים גבוהים. אני לא יכול לנהל בית ספר שהם אוהבים יותר מחופשה, אם יש לי סטנדרטים נמוכים." — ג'ו לימנדט

ג'ו לימנדט הוא יזם טכנולוגיה ומנהל של Alpha School — רשת בתי ספר שבה הלימודים העיוניים נעשים באפליקציות מותאמות אישית, ושאר היום מוקדש לסדנאות. חשוב לומר את זה כבר בהתחלה: כל נתוני ההישגים שמופיעים כאן הם שלו, על בית הספר שהוא עצמו מנהל. זה לא הופך אותם לשגויים, אבל זה ההקשר שבו צריך לקרוא אותם.

"בית ספר מוזר ומאולתר"

החלק המעניין ביותר בסיפור הוא שלימנדט עצמו התנגד.

הוא מספר שבית הספר הוקם לפני כשתים-עשרה שנה, ושהוא הצטרף אליו רק כמה שנים אחר כך. הוא עצמו למד בבית ספר קתולי, וכך גם שתי בנותיו. וכשאחת המייסדות הזמינה אותו לראות את המקום, התגובה שלו הייתה חד-משמעית:

"הסתכלתי על זה ואמרתי: זה בית ספר מוזר לגמרי ומאולתר. בשום אופן לא."

כשהוברמן שואל מה בדיוק ראה, התשובה שלו ציורית:

"אין מורה מול כיתה. אמרתי לעצמי: זה מטורף לגמרי. והבנות מדקלמות את מילות אוצר המילים שלהן בזמן שהן עומדות על הידיים."

לדבריו, לקח לה שנתיים לשכנע אותו. מה שהכריע לא היה טיעון אלא ניסוי קטן: אחת מבנותיו התקשתה בבית הספר הרגיל, ושנת הלימודים שלהן הסתיימה לפני שזו של Alpha הסתיימה. הוצע להן להגיע לשבוע אחד, לפני הקייטנה.

"הן חזרו בסוף השבוע ואמרו: אבא, אנחנו לא רוצות ללכת לקייטנה. אנחנו רוצות לחזור ל-Alpha."

והוא מתאר את התגובה שלו בכנות:

"חשבתי שזה הדבר הכי מטורף ששמעתי בעולם — שמישהו רוצה ללכת לבית ספר במקום לקייטנה."

הוא לא שוכנע מהשיטה. הוא שוכנע מהתגובה של הילדות שלו אליה.

שני הכללים שהוא לא האמין להם

כשהכניס את בנותיו, לימנדט שאל את אחד המייסדים מה הוא כהורה לא מבין. התשובה הגיעה בשני חלקים, והוא דחה את שניהם.

הראשון:

"הוא אמר: קודם כול, הילדים שלך חייבים לאהוב את בית הספר. ואני אמרתי: זה בכלל לא נכון. זה כמו תרד. פשוט טוחנים את זה."

והשני:

"הוא אמר: לילדים שלך יש הרבה יותר פוטנציאל ממה שאתה חושב. ואני אמרתי: זה לא נכון. אני מין אבא נמר — יש לי ציפיות ממש גבוהות."

והתשובה שקיבל:

"הם הולכים להפיל אותך מהכיסא."

הפרדוקס

שני הכללים נשמעים סותרים — איך ילד יאהב מקום שדורש ממנו הרבה? ולפי לימנדט, זה בדיוק מה שמבלבל אנשים לגבי בית הספר.

הוא מספר שבסקרים, יותר מתשעים אחוזים מהתלמידים אומרים שהם אוהבים את בית הספר. ובשנה האחרונה הוסיפו שאלת המשך:

"האם הייתם מעדיפים ללכת לבית הספר או לנסוע לחופשה? ותלוי בחופשה, בתקופה ובכמה טובות היו הסדנאות — בין 40 ל-60 אחוזים מהילדים אמרו שהם מעדיפים את בית הספר."

והוא מגיע למסקנה שהופכת את ההנחה הרווחת:

"והסברנו להורים שהמפתח לאושר של הילד שלכם הוא סטנדרטים גבוהים. אני לא יכול לנהל בית ספר שהם אוהבים יותר מחופשה, אם יש לי סטנדרטים נמוכים."

לפי ההיגיון שלו, ילדים לא אוהבים קל. הם אוהבים להצליח במשהו קשה.

שתי סטיות תקן

הבסיס שלימנדט נשען עליו אינו חדש. הוא מזכיר מחקר משנות השמונים של הפסיכולוג החינוכי בנג'מין בלום, שכונה "בעיית שתי סטיות התקן": תלמידים שקיבלו חונכות אישית, ולמדו כל נושא עד שליטה מלאה לפני שעברו לבא, הגיעו לרמה גבוהה בהרבה מתלמידים בכיתה רגילה.

והנקודה שלימנדט מדגיש היא שאת החלק השני כולם שוכחים:

"שליטה היא בעצם החלק שכולם שוכחים. אם יש לך מורה פרטי שלא מלמד עד שליטה, לא תגיע לשם. סטיית תקן אחת הגיעה מהמורה הפרטי. סטיית התקן השנייה מגיעה מהשליטה."

ואז הוא מצביע על הסתירה שלדבריו קיימת בחברה כולה:

"כולנו מקבלים שליטה בספורט — אבל דוחים אותה במפורש בחינוך."

למה כיתה של שלושים

לימנדט מסביר שחונכות אישית היא ככל הנראה המודל הטוב ביותר ללמידה מאז ומעולם, ומזכיר את סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואלכסנדר הגדול. הבעיה, לדבריו, מעולם לא הייתה שהמודל לא עובד:

"זה פשוט לא משתלם כלכלית."

ולכן, כשחברות רצו לחנך את כולם, יחס של שלושים תלמידים למורה היה מה שאפשר היה לממן. והוא מוסיף תצפית חדה על ההורים: המדד שהם הכי בודקים בבתי ספר הוא גודל הכיתה — כי בעצם, בלי לומר את זה, הם מנסים להתקרב לאחד על אחד.

ומכאן מגיע הטיעון המרכזי שלו:

"ועכשיו, עם מורים של בינה מלאכותית בעלות סבירה, אפשר לתת לכל ילד שיעורים מותאמים בדיוק לרמה שלו — עד שליטה."

"סיימת כיתה ד' עם 80"

לימנדט ממחיש את עקרון השליטה בדוגמה מכדורסל:

"אם אתה מאבד את הכדור ב-20 אחוזים מהפעמים שאתה עולה במגרש, המאמן לא אומר: בוא נעבוד על הטבעות וההנחתות. הוא אומר: שליטה בכדור. 20 אחוזים זה לא מקובל. גם 15 לא."

והוא מעמיד מולה את מה שקורה בכיתה:

"באמריקה אנחנו אומרים: קיבלת 80? יופי, ממשיכים. סיימת כיתה ד' עם 80 אחוזים, בוא נעביר אותך לחומר של כיתה ה'. והתשובה היא לא."

כי לדבריו, הפערים שנשארים מצטברים ומתגלים מאוחר יותר, כשהחומר נבנה עליהם.

שעתיים

כאן לימנדט מגיע לנתונים שבית הספר מתהדר בהם, וחשוב לזכור שהם שלו. לדבריו, התלמיד הממוצע לא יושב בכיתה שש שעות ועושה שיעורי בית, אלא עובד באפליקציה כשעתיים ביום:

"הילד הממוצע בילה בשנה שעברה 121 דקות ביום באפליקציות, ולמד יותר מפי שניים ממה שהיה לומד אילו ישב בכיתה שש שעות ועשה שיעורי בית."

הוא מוסיף שבית הספר מדורג אצלם באחוזון העליון בכל שכבה ובכל מקצוע, אבל מקדיש משקל לא פחות גדול לגורם אחר:

"אנחנו מאמינים שמוטיבציה היא תשעים אחוזים מהלמידה בימינו."

החומרים, לדבריו, זמינים לכולם. מה שחסר הוא המוטיבציה והמבנה — ואת זה בית ספר אמור לתת.

הגבול של כל ילד

כדי להסביר מה הוא מתכוון ב"גבול היכולת" של ילד, לימנדט מספר על בתו השנייה. בחטיבת הביניים היא הייתה בטוחה שתהיה שחקנית כדורעף מובילה ותשחק בסטנפורד, וזה הניע אותה להתאמן כל אחר צהריים. בתחילת התיכון היא הבינה שהיא פשוט לא גבוהה מספיק לעמדה שלה.

והלקח שהוא מוציא מזה אינו על אכזבה:

"יש מגבלות פיזיות שממפות את הגבול שלך. אבל בספורט אנחנו באמת יודעים איך להביא אותך אל הגבול. זה ההבדל."

בספורט כולנו מקבלים שאפשר להגיע לקצה היכולת. הטענה שלו היא שבלימודים פשוט עוצרים הרבה לפני כן.

מה לוקחים מזה

• גם הספקן יכול להשתכנע מהתגובה ולא מהשיטה. לימנדט מספר שדחה את בית הספר, ושינה את דעתו כשבנותיו ביקשו לחזור אליו.
• אהבה ללמידה אינה מותרות. לפי הכלל שקיבל, זו דרישה בסיסית — ולא תוצאה נחמדה.
• סטנדרטים גבוהים ואהבה אינם סותרים. לגישתו הם תלויים זה בזה.
• השליטה היא החלק שנשכח. במחקר שהוא מצטט, חונכות לבדה אינה מספיקה; צריך גם לא לעבור לנושא הבא לפני שליטה מלאה.
• המגבלה של חונכות אישית הייתה כלכלית. ולכן, לפי הטיעון שלו, מה שמשתנה עם כלי בינה מלאכותית הוא בעיקר המחיר.
• ואת נתוני ההצלחה כדאי לקרוא בהקשר. הם מגיעים ממנהל בית הספר עצמו, ולא ממחקר חיצוני.

• #ג'ו לימנדט
• #חינוך
• #למידה
• #בינה מלאכותית
• #הורות
• #אנדרו הוברמן

מקורות שהוזכרו בפרק (1)

1. Bloom BS(1984). בעיית שתי סטיות התקן: החיפוש אחר שיטות הוראה קבוצתיות יעילות כמו חונכות אישית — Educational Researcher 13(6):4–16

המקורות הובאו לעיון עצמאי בלבד; הם הוזכרו בפרק ולא סוכמו או נבדקו על ידינו.