סר ביל בראודר: הסיבה האמיתית שפוטין פלש לאוקראינה

"פוטין אמר: 'פשוט מאוד — 50 אחוז לוולדימיר פוטין.' זה היה הרגע שבו פוטין הפך לאיש העשיר בעולם. וזה היה הרגע שבו חיי השתנו לנצח." — ביל בראודר

הסיפור של ביל בראודר מתחיל בפרדוקס משפחתי: סבו, ארל בראודר, היה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית והתמודד פעמיים לנשיאות מול רוזוולט. כשביל חיפש איך למרוד במשפחה של קומוניסטים, הוא עשה את הדבר היחיד שבאמת הרגיז אותם — לבש חליפה והפך לקפיטליסט. עם נפילת חומת ברלין ב־1989 נולד הרעיון שיגדיר את חייו: אם סבי היה הקומוניסט הגדול באמריקה, אני אהיה הקפיטליסט הגדול במזרח אירופה.

מקומוניזם לקפיטליזם — ומכרה הזהב הרוסי

במשימתו הראשונה כבנקאי השקעות, הוא נשלח לייעץ לצי דיג במורמנסק שברוסיה. שם התוודע לגודל ההזדמנות: הממשלה מכרה 51 אחוז מצי ששוויו כמיליארד דולר תמורת 2.5 מיליון דולר בלבד. "הבנתי שאני בעסק הלא־נכון," הוא מספר. "אני לא צריך לייעץ על זה — אני צריך להשקיע בזה." זו הייתה תוכנית ההפרטה ההמונית של רוסיה, שבה, כדבריו, חילקו כמעט את כל המדינה בחינם — ובסופה 22 אוליגרכים החזיקו ב־40 אחוז מהמשק.

בראודר הקים את קרן הרמיטאז' והפך למשקיע הזר הגדול ביותר ברוסיה, שניהל בשיא כ־4.5 מיליארד דולר. אבל השיטה שלו הייתה חריגה: כדי לעצור את הגניבה ההמונית מהחברות שבהן החזיק, הוא בנה צוות אנליסטים שחקר מי גונב, איך, ולאן זורם הכסף — ואז העביר את המידע לעיתונאים. מסעות ה"חשיפה והבושה" האלה עבדו, בהתחלה, דווקא לטובתו: פוטין הצעיר, שרצה לשבור את כוחם של האוליגרכים, נהג להתערב בדיוק בחברות שבראודר חשף. "אויב של אויבך הוא ידידך," הוא מסביר. כל התערבות כזו העלתה את מחיר המניה, ובראודר חשב שמצא שותף.

"50 אחוז לפוטין"

טעותו הייתה ההנחה שפוטין מנקה את רוסיה ממניעים טהורים. האמת התבררה כשפוטין החליט להכריע סופית את המערכה נגד האוליגרכים: הוא עצר את העשיר שבהם, מיכאיל חודורקובסקי, בעל חברת הנפט יוקוס, הושיב אותו בכלוב באולם בית המשפט מול מצלמות הטלוויזיה, וגזר עליו עשר שנות מאסר. (ברוסיה, מציין בראודר, שיעור ההרשעות בפלילים עומד על 99.7 אחוז.)

שאר האוליגרכים נבהלו ופנו לפוטין זה אחר זה בשאלה: מה עלינו לעשות כדי למנוע גורל דומה? לפי בראודר, כך סיפרו לו האוליגרכים עצמם, התשובה הייתה חד־משמעית — לא לממשלה, לא למנהל הנשיאותי, אלא 50 אחוזים לפוטין באופן אישי.

"זה היה הרגע שבו פוטין הפך לאיש העשיר בעולם — וגם הרגע שבו הדברים באמת התחילו להסתבך בשבילי."

ברגע שבראודר המשיך במסעות החשיפה שלו, הוא כבר לא פגע באויבי פוטין — הוא פגע ב־50 האחוזים של פוטין עצמו. ב־2005 נעצר בשדה התעופה במוסקבה, הוחזק לילה במעצר, וגורש כ"איום על ביטחון המדינה". הוא הזדרז לפנות את צוותו מרוסיה ולמכור בשקט כל מניה שהחזיק. האנשים מוגנים, הכסף בטוח — כך לפחות הוא חשב.

פרשת מגניצקי

ב־2007 פרצו 25 שוטרים למשרדו הריק במוסקבה ולמשרד עורכי הדין שלו, והחרימו את מסמכי ההתאגדות של חברות ההשקעה. בעזרתם נרשמו החברות מחדש במרמה על שמו של אדם שהורשע בהריגה וזכה לשחרור מוקדם. בראודר שכר את עורך הדין המבריק שהכיר, סרגיי מגניצקי, כדי להבין מה קורה. מה שמגניצקי גילה היה, במילותיו, הדבר הצינִי ביותר שראה: כנופיית הפושעים שגנבה את החברות פנתה לרשויות המס בטענה שהחברות לא הרוויחו דבר — ודרשה לקבל בחזרה את 230 מיליון הדולרים ששילם בראודר כמס רווחי הון. הבקשה הוגשה ב־23 בדצמבר 2007, ואושרה ושולמה למחרת, בערב חג המולד. זה היה החזר המס הגדול בתולדות רוסיה, ששולם ביום אחד, על בסיס הונאה.

מגניצקי העיד נגד השוטרים המעורבים. חמישה שבועות אחר כך אותם שוטרים עצרו אותו. במשך 358 יום במעצר הוא הוחזק בתנאים שנועדו לשבור אותו: תאים צפופים, אור דולק לאורך היממה למניעת שינה, תאים ללא חימום וללא שמשות בחלונות בעיצומו של דצמבר במוסקבה. דרשו ממנו לחזור בו מעדותו ולחתום על הודאת שווא — שהוא עצמו גנב את 230 המיליון, בהוראת בראודר. הוא סירב.

"עד הסוף הוא נשאר אידיאליסט — הוא האמין באמת ובתמים שאם יגיש תלונה, החוק יגן עליו. ביקשתי ממנו לעזוב עוד לפני שנעצר, והוא אמר לי: 'ביל, אנחנו לא בשנת 1937, זו לא רוסיה של סטלין. החוק יגן עליי.'"

מגניצקי איבד 20 קילוגרם וחלה. בתגובה לסירובו הועבר לכלא בוטירקה, ללא מתקנים רפואיים, ונמנע ממנו כל טיפול. בתשעה חודשי מעצרו הגיש 450 תלונות המתעדות את ההתעללות — כולן נדחו או זכו להתעלמות. ב־16 בנובמבר 2009, כשמצבו הידרדר, הועבר כשהוא כבול למיטה, ושמונה סוהרים הכו אותו באלות גומי עד מותו. הוא היה בן 37, והותיר אישה ושני ילדים. לפעמים האנשים שמצפים מהם להיות גיבורים מאכזבים — ולפעמים דווקא מי שלא שיערנו מתגלה כגיבור.

חוק מגניצקי: צדק מחוץ לרוסיה

פוטין, מספר בראודר, נתן חסינות אישית לכל פקיד שהיה מעורב בפרשה. משהתברר שאין סיכוי לצדק בתוך רוסיה, בראודר שאל: איך משיגים צדק מחוצה לה? התובנה הייתה פשוטה — את הכסף הגנוב לא מחזיקים ברוסיה, אלא מבריחים אותו ללונדון, לדרום צרפת ולסרדיניה. אז מדוע לא לשלול מהרוצחים את היכולת לנסוע למערב ולהשתמש שם בכספם?

הוא הביא את הרעיון לוושינגטון, לסנאטור דמוקרטי ולסנאטור רפובליקני, וכך נולד "חוק מגניצקי": הקפאת נכסים ואיסור כניסה. החוק עבר בסנאט ברוב מוחץ של 92 מול 4, בבית הנבחרים ב־89 אחוז, והפך לחוק פדרלי ב־14 בדצמבר 2012. פוטין זעם: בתגובה הוא אסר על אימוץ יתומים רוסים על ידי משפחות אמריקאיות — יתומים חולים שהאימוץ יכול היה להציל את חייהם. הוא הפך את ביטול החוק ליעד מדיניות החוץ המרכזי שלו, ורדף אחרי בראודר עצמו בעזרת צווי מעצר בינלאומיים של האינטרפול — שמונה פעמים. אבל האפקט היה הפוך: נחקק "חוק מגניצקי הגלובלי", וכיום קיימים חוקים כאלה ב־35 מדינות.

למה פוטין באמת פלש לאוקראינה

בנקודה זו מציג בראודר את טענת המפתח שלו, ומגבה אותה במספרים: לפי הערכתו, במהלך 22 השנים שקדמו למלחמה, פוטין וכאלף ממקורביו גנבו כטריליון דולר מקופת המדינה — כסף שהיה אמור ללכת לבתי ספר, לבתי חולים ולכבישים, ובמקום זה הלך למטוסים פרטיים, ליאכטות ולבתים בדרום צרפת. בעוד 141 מיליון רוסים חיים בעוני מרוד, כ־1,000 איש חיים בפזרנות שקשה לדמיין.

"הסיבה שהוא מנהל את המלחמה הזו פשוטה: הוא גנב כל כך הרבה כסף, שהוא כבר מפחד מהעם שלו עצמו. והדרך הכי טובה למנוע מהעם לכעוס עליך היא לייצר לו מטרה חלופית לזעם. זהו שיעור בסיסי במקיאווליזם: צור אויב חיצוני ופתח במלחמה."

פוטין, לטענתו, הבין שדי בגפרור אחד — כמו מוכר הפירות שהצית את עצמו בתוניסיה — כדי שמיליון בני אדם יסתערו על הקרמלין. לכן, במקום לחכות שיבואו לקחת אותו, ייצר אויב. אוקראינה מעולם לא הייתה אויבת אמיתית, אומר בראודר; זו הייתה עוינות מלאכותית לחלוטין, שנעטפה בסיפור על "נאצים ופשיסטים". תחילה בא כיבוש חצי האי קרים, כמעט ללא דם, ושיעורי התמיכה שלו זינקו. אבל את האויב היה צריך להזין. הפלישה המלאה בפברואר 2022, אחרי מגפת הקורונה, נועדה למנוע מהעם הרוסי להפנות את זעמו פנימה. השורה התחתונה של בראודר: אם פוטין יסיים את המלחמה, הוא יאבד את השלטון; ואם יאבד את השלטון, הוא ילך לכלא — ובסופו של דבר, יאבד את חייו. לכן הוא לא יכול לעצור.

הטעות של המערב

הכשל המרכזי של המערב, לפי בראודר, הוא הנטייה לבחון את פוטין דרך משקפיים מערביים. "הוא נראה כמונו — נוצרי, אירופי — אז אנחנו מניחים שאפשר לשבת איתו לשולחן ולתת לו את מה שהוא רוצה, כי זה מה שאנחנו היינו רוצים." אבל כל הנרטיב על נאט"ו ועל "נאצים" הוא, לדבריו, לצריכה ציבורית בלבד; הוא אינו הסיבה האמיתית למלחמה. בראודר אינו מהסס במילים: לטענתו פוטין הוא סוציופת, ואי אפשר לנהל משא ומתן עם סוציופת. כל דיבור על "מתן הזדמנות לדיפלומטיה" שקול בעיניו לאמונה הנאיבית שמגניצקי ישוחרר מהכלא בזכות פנייה משפטית.

מה כן לעשות? בראודר גורס שיש לתת לאוקראינים את המשאבים לנצח — ולא, כדבריו, "לטפטף להם מספיק כדי לא להפסיד, אבל לא מספיק כדי לנצח". הוא דוחה את חשש ההסלמה הגרעינית בטיעון קר: אם פוטין יטיל נשק גרעיני, האם הוא מנצח במלחמה? אוקראינה מדינה גדולה ומפוזרת; מפעילי הרחפנים לא ימותו; סין והדרום הגלובלי יינטשו אותו מיד; והוא יהפוך לפושע מלחמה מוגדר — בלי לנצח. לכן, מעריך בראודר, השיגור לא יקרה. את סוף המלחמה הוא מדמה למלחמת קוריאה: קו חזית, אזור מפורז, בלי הכרזת שלום ובלי הסכם — שקט שנכפה על שני הצדדים ומתייצב עם הזמן.

מה לוקחים מזה

• גיבורים לא תמיד נראים כמו גיבורים — לפי בראודר, מגניצקי היה עורך דין מסים רגיל, לא פעיל זכויות אדם. דווקא הסירוב שלו לשקר, גם במחיר חייו, הוא שהניע חקיקה ב־35 מדינות.
• השחיתות הופכת למלכודת הישרדותית — כשגונבים כל כך הרבה, טוען בראודר, אי אפשר עוד לוותר על השלטון בלי לאבד את החירות ואת החיים. זה הופך את המנהיג למסוכן במיוחד, כי אין לו דרך החוצה.
• המלחמה היא כלי הישרדות, לא אידיאולוגיה — לפי בראודר, "נאט"ו" ו"נאצים" הם כיסוי ציבורי; המניע האמיתי הוא חשש פוטין מעמו. לכן, לדבריו, משא ומתן שמניח מניעים "הגיוניים" מפספס את התמונה.
• סנקציות ממוקדות עובדות — עצם האיום בהקפאת נכסים ואיסור נסיעה, אומר בראודר, מרתיע אנשים מלבצע מעשים נוראים. לדבריו, מותו של מגניצקי מציל חיים.

• #ביל בראודר
• #פוטין
• #רוסיה
• #אוקראינה
• #סרגיי מגניצקי
• #שחיתות
• #גאופוליטיקה