אנג'לה דאקוורת: כוח רצון הוא הדרך הגרועה ביותר לשנות התנהגות

"הדרך למצוינות היא עקביות. והדרך לעקביות היא סביבה שמאפשרת עקביות." — אנג'לה דאקוורת

לפני עשר שנים כתבה הפסיכולוגית אנג'לה דאקוורת את "גריט", ספר על חשיבותו של המאמץ האישי בדרך למצוינות. עכשיו היא חוזרת אל כריס וויליאמסון עם ספר שני, Situated, ועם שאלה שהטרידה אותה: מה עוד יש שם, חוץ מהמאמץ של היחיד?

"לא שגוי, אבל חסר"

וויליאמסון שואל מה השתנה בתפיסת העולם שלה. היא עונה שקראה את "גריט" מחדש ושהיא לא חולקת על אף מילה בו. מה שהשתנה הוא מה שמסביב. מי שהגיע רחוק בזכות מאמץ, היא אומרת על עצמה, מגיב לכל קושי באותה דרך: קם מוקדם יותר, עובד קשה יותר, נשאר מאוחר יותר.

"הטריק הזה שאנחנו לומדים, להתאמץ יותר, הוא לא שגוי. אבל הוא חסר."

ומה שחסר הוא השאלה שלא עלתה בדעתה במשך שנים: אולי המצב עצמו אינו המצב הנכון. לבקש עזרה או לשנות נסיבות הרגיש לה כמו פחדנות.

"הכלל הזה, שמאמץ הוא הכול ואם זה לא עובד מתאמצים יותר — אני חושבת שהוא מסוכן. הוא חסר, ובגלל שהוא חסר אפשר להגיע איתו למקום הלא נכון."

שלוש קופסאות

דאקוורת מציגה מודל פשוט שמסדר את כל השיחה. בקופסה הראשונה נמצאת הסביבה (situation): מי לידכם, מה לידכם, איפה אתם. בשנייה, המחשבות. ובשלישית, התגובה שלכם למחשבות.

רוב העצות של חמש-עשרה השנים האחרונות, לדבריה, פעלו על הקופסה השלישית ("פשוט תעשו את זה") או על השנייה ("שנו את החשיבה, ואז תרצו לעשות את זה"). מה שברור לכל מי שחוקר התנהגות, לדבריה, הוא שהקופסה הראשונה משפיעה על המחשבות הרבה יותר ממה שנדמה:

"אנשים חושבים שהם שולטים במחשבות שלהם. ולעתים קרובות מאוד, הסביבה היא ששולטת במחשבות שלכם."

ומכאן הממצא שהיא מכנה אחת התגליות המרכזיות של עשרים השנים האחרונות. נהוג לחשוב שמי שהולך לחדר כושר, מסיים עבודה בזמן ועונה למיילים ניחן בכוח רצון עצום:

"התגלית היא שאנשים מצליחים מאוד לא משתמשים בכוח רצון. הם מסדרים את החיים שלהם כך שלא יצטרכו להשתמש בכוח רצון."

הדוגמה שלה קטנה בכוונה. בגדי הספורט שלה נמצאים במגירה הרביעית בשידה. להוציא אותם בבוקר לוקח שלוש שניות. ובכל זאת, אם היא מוציאה אותם בערב ומניחה אותם על השידה, זה משנה מאוד אם תלך להתאמן, כי היא רואה אותם, וכי נעלם חיכוך זעיר אחד.

"אל תחכו לכוח רצון. זו הדרך הגרועה ביותר לשנות התנהגות אנושית."

השומרוני הטוב

כדי להראות כמה הסביבה חזקה, היא מביאה ניסוי שלדבריה כל סטודנט לתואר מתקדם בפסיכולוגיה לומד¹. הנבדקים היו סטודנטים בסמינר לכמורה, אנשים שעזרה לזולת היא הייעוד שלהם. בדרכם הם עברו ליד אדם שנראה במצוקה. ההבדל היחיד בין הקבוצות היה פרט שולי: לחלק מהם אמרו שהם ממהרים לפגישה. הפרט הזה, לדבריה, השפיע מאוד על השאלה אם עצרו לעזור.

"אנחנו מרגישים שאנחנו פועלים מתוך כוונה. אבל אנחנו הרבה יותר תגובתיים."

אז למה אנשים ממשיכים להישען על כוח רצון? דאקוורת מספרת שבמחקר שלה, כששואלים אמריקאים מהי הדרך הטובה ביותר לשלוט בהתנהגות, הם עונים: לשלוט בסביבה. וכששואלים את אותם אנשים מה הם עושים בפועל, הם עונים: כוח רצון. אחת התשובות הנפוצות לשאלה למה הייתה שהם רוצים להיות מהסוג שמצליח בזכות הרצון שלו, ולא בזכות הסביבה. הסביבה נתפסת כמו קביים.

הידיעה שהסביבה חשובה לא מספיקה. מה שעוצר אנשים, לפי התיאור שלה, הוא התחושה שלהיעזר בה זה פחות מכובד.

מייקל פלפס ובוב באומן

הדוגמה שלה לכך שהתמדה הכרחית ולא מספיקה היא מייקל פלפס. לדבריה אין אף אחד שעבד קשה ממנו. אבל היא מבקשת לשאול גם איפה הוא היה. אחיותיו רצו לשחות במקום שבו שחו הטובים ביותר, וכך הגיע למועדון שחייה שגייס מאמנים מכל המדינה — ואליו הגיע בוב באומן. אמו הבינה שהילד שהמורים התלוננו עליו יהיה ממוקד לגמרי במקום הנכון, והמקום הזה היה הבריכה. וכשבאומן עבר לעיר אחרת, פלפס הלך אחריו.

"תראו לי מופת של התמדה, ואם תמשיכו לחפש, תמצאו גם סביבה שהייתה בעלת ברית שלו."

מה שלא מובן מאליו: לא לבד

וויליאמסון מבקש ממנה לדלג על המובן מאליו, כמו לא להחזיק חטיפים בבית, ולהגיע למה שאנשים לא יודעים. התשובה שלה:

"המחקר מראה, ואני חושבת שזה נוגד את התרבות, שבממוצע תצליחו יותר אם תעשו את זה בלהקה, כחלק משבט."

היא לא מדברת על עבודת צוות, אלא על מטרות אישיות: לרוץ מרתון, להקים חברה, לכתוב. למצוא אנשים שלא עובדים איתכם, אבל שואפים לאותו דבר.

הדוגמה שלה היא קבוצת מנתחים אורתופדים צעירים שנפגשו בכנס. מעבר לקריירה הייתה להם מטרה משותפת: להיות אבות ובני זוג טובים. הם גרו בערים שונות, והחליטו לאכול ארוחת ערב יחד בכל כנס ולפתוח שרשור הודעות קבוצתי. היום הם קרובים לגיל הפרישה, ולדבריה כל אחד מהם אומר שהקבוצה שינתה את חייו.

"זה בעצם ליצור לעצמכם אלכוהוליסטים אנונימיים."

היא מודה שלה עצמה אין קבוצה כזאת, ושהיא מנסה עכשיו להקים אחת. שני הדברים שהיא ממליצה לחפש: אנשים באותו שלב בחיים, ואנשים שחושבים כמוכם על מה שחשוב.

חלק מהכוח של קבוצה, לדבריה, הוא שנותנים בה עצות. בניסוי שערכה עם עמיתים², תלמידים התבקשו לכתוב במשך כמה דקות עצות לתלמידים אחרים, למשל איך לא לדחות דברים. הציונים של מי שנתנו את העצות עלו. ההסבר שלה: מי שמנסח עצה חושב על עצמו, וגם לא רוצה להיות צבוע.

מגנט למנטורים

שמנטור עוזר, כולם יודעים. מה שנדיר, לדבריה, הוא ההבנה שאפשר למשוך מנטורים באופן פעיל:

"מה שנדיר הוא הרעיון שאפשר להיות, ביוזמתכם, מגנט למנטורים."

הדוגמה שלה היא קודי קולמן, היחיד שמופיע בשני הספרים שלה. הוא נולד בכלא, לאם שריצתה עונש מאסר, וסיים את MIT. ב-2013 קיבלה ממנו מייל. היו בו שלושה דברים: סקרנות, הכנה (הוא צפה בהרצאה שלה וקרא מה שכתבה), והצעה לעזור בכל דרך שתועיל לה. מכל המיילים בתיבה, היא ענתה לזה.

"מגנטים למנטורים לא שולחים מייל שאומר: 'שלום כריס, תוכל להיות המנטור שלי?' הם מבקשים שיחה קצרה. הם מציעים לעזור. הם מביעים תודה."

ומשם זה מתפתח. קולמן חזר על ההצעה לעזור, והיא מצאה לו מקום בפרויקט שכבר עבדה עליו. כך, בלשונה, מנטור "לסיבה" הופך למנטור "לעונה". בעבודת הדוקטורט שלו, היא מספרת, פרק התודות משתרע על שלושה עמודים, ומופיעים בו יותר ממאתיים שמות.

שחיקה

כאן השיחה נעשית אישית. דאקוורת לימדה שנים על שחיקה לפי ההגדרה של כריסטינה מסלך³, שלושה מרכיבים שמופיעים יחד: תשישות, תחושת ניתוק מהעבודה, ותחושה ששום דבר שאת עושה לא עובד. לדבריה, עבורה זה היה מופשט כמו הרצאה על מאדים. ואז היא חוותה שחיקה בעצמה, דווקא בזמן כתיבת הספר הזה.

הכתיבה נמשכה חמש שנים. היא עבדה מהבית שבעה ימים בשבוע, בפיג'מה, מלפני הזריחה ועד אחרי חצות. היא נרדמה בעשר וחצי, התעוררה באחת-עשרה וחצי ונשארה ערה כל הלילה. היא פינטזה על פרישה ועל קריירה כקונדיטורית, אף שהיא לא אוכלת מאפים. חברה הציעה לה לצאת להליכה של שעה, והיא סירבה כי הייתה צריכה את השעה לעבודה.

"הייתי צריכה לבקש עזרה. ואני אגיד לכם, ביקשתי אותה מאוחר מדי."

מה שהוציא אותה היה עורך שפרש זה עתה, ונפגש איתה שבוע אחרי שבוע, גם כשהגיעה בלי אף עמוד, ובסוף אמר לה שהבעיה אינה במה שהיא אומרת אלא במבנה של הספר.

את המסקנה היא לוקחת ממסלך: נוטים לחשוב שהבעיה היא באדם השחוק ומנסים לתקן אותו, אבל כמעט תמיד צריך לתקן את המצב. שחיקה נוצרת מאי-התאמה בין אדם לעבודתו, ועומס הוא רק סוג אחד שלה. יש גם חוסר אוטונומיה, פער בערכים ותחושה שהמערכת לא הוגנת.

"אי אפשר להכריח את עצמכם לא להיות שחוקים. אי אפשר לחשוב את עצמכם החוצה משחיקה."

והיא מוסיפה שהסיכויים טובים: שחיקה היא מצב רגשי, לא תכונה קבועה של אדם.

לדבריה, דווקא מי שרגיל להתאמץ הוא שנמצא בסיכון. הוא ממשיך לחפור, ולא מבקש שיזרקו לו חבל.

"פשוט תעשו את זה" הוא לא הקול של ההתמדה

וויליאמסון מספר שאחרי תקופת מחלה למד להיות עדין עם עצמו, ועכשיו הוא צריך ללמוד מחדש לעשות דברים קשים. דאקוורת מנצלת את זה כדי לתקן אי-הבנה על הספר הראשון שלה. הדיבור הפנימי של אנשים מתמידים, לדבריה, כמעט אף פעם אינו "פשוט תעשה את זה". הוא נשמע כך:

"זה מעניין. זה חשוב. אני יכול לעשות את זה, ואני יודע מה לנסות עכשיו."

כשארבעת אלה מצביעים לאותו כיוון, אין צורך לכפות. וזה גם מה שהיא מבקשת מהסביבה: שהחברים, המנטורים, המקום והחפצים ידחפו לאותו כיוון.

זה לא אומר להסיר כל קושי. חיים בלי חיכוך, היא מסכימה, יחלישו את האופי:

"אי אפשר להוציא את העבודה הקשה מהמצוינות. אבל אפשר להפוך עבודה קשה לקלה יותר, ועושים את זה כשמסדרים את הסביבה."

מאה נקודות

למה קשה לאנשים לקבל את זה? וויליאמסון מציע שסביבה מרגישה "פחות אני", ודאקוורת מסכימה. היא מציעה לחשוב על מאה נקודות של קרדיט. אפשר לתת את כולן לגיבור. אבל היא צפתה, לדבריה, בנאום הכניסה של רוג'ר פדרר להיכל התהילה של הטניס, והמילה שחזרה בו יותר מכל הייתה "אקוסיסטם", המערכת שסביבו: הוא הודה בשמם למי ששוזרים לו את המחבטים, לפיזיותרפיסט ולמאמנים.

"אפשר לשמור את כל הנקודות לעצמכם. אבל לא תגיעו רחוק באותה מידה."

לעבוד קשה יותר, או לשנות סביבה?

זו השאלה שוויליאמסון שואל בסוף, והתשובה שלה היא ששתי הדרכים מובילות לאותו מקום. מי ששחוק צריך לשנות נסיבות, זה ברור. אבל גם מי שמבין שהוא נותן רק שבעים אחוז ורוצה לתת יותר יצטרך לשאול איזו מחשבה תביא אותו לשם — ואז אילו אנשים, שיחות ומקום ייצרו את המחשבה הזאת.

"כוח רצון הוא דבר שאפשר להשתמש בו כשבאמת צריך, ואפשר לעשות את זה פעם אחת."

מה שצריך לקרות כל יום, כל שבוע וכל שנה, אי אפשר לכפות.

והשינוי הגדול ביותר בסביבה, לדעתה, הוא גם זה שאנשים הכי מתנגדים לו:

"אני חושבת שהשינוי הגדול ביותר שאפשר לעשות בחיים הוא לשנות את מקום המגורים."

כשעוברים מקום מחליפים בבת אחת את התרבות, את המנטורים, את החברים ואת הסביבה הפיזית. היא מזכירה ניסוי של הכלכלן סטיבן לוויט⁴, שבו אנשים שהתלבטו בהחלטה גדולה נתנו להטלת מטבע להכריע בין שינוי לבין הישארות. לדבריה, מעבר דירה הוא ההחלטה שבה אנשים הכי פחות מוכנים לציית למטבע כשהוא אומר לשנות.

מה לוקחים מזה

• "להתאמץ יותר" הוא כלל חסר. כשהמאמץ לא מניב, שואלים גם אם המצב הוא הנכון.
• לא מחכים לכוח רצון. מסדרים את הסביבה כך שהדבר הנכון יהיה הקל.
• מה שרואים הוא מה שחושבים עליו. מה שנמצא בהישג יד, ומה שתלוי על הקיר, נכנס לראש.
• מטרות אישיות משיגים בקבוצה. מוצאים אנשים באותו שלב בחיים עם אותה שאיפה, ואם אין קבוצה, מקימים אחת.
• מנטור לא מבקשים. מבקשים שיחה קצרה, מגיעים מוכנים, מציעים עזרה ומודים.
• משחיקה יוצאים בשינוי המצב, לא בעוד מאמץ. ועזרה מבקשים מוקדם.
• מי ששומר את כל הקרדיט לעצמו מגיע פחות רחוק.

• #אנג'לה דאקוורת
• #כוח רצון
• #גריט
• #הרגלים
• #שחיקה
• #מנטורים
• #כריס וויליאמסון

מקורות שהוזכרו בפרק (4)

1. Darley JM, Batson CD(1973). "מירושלים ליריחו": מחקר על משתנים מצביים ואישיותיים בהתנהגות של עזרה — Journal of Personality and Social Psychology 27(1):100–108
2. Eskreis-Winkler L, Milkman KL, Gromet DM, Duckworth AL(2019). ניסוי שדה רחב היקף מראה שמתן עצות משפר את ההישגים הלימודיים של מי שנותן אותן — Proceedings of the National Academy of Sciences 116(30):14808–14810
3. Maslach C, Leiter MP(2016). להבין את חוויית השחיקה: מחקר עדכני והשלכותיו על הפסיכיאטריה — World Psychiatry 15(2):103–111
4. Levitt SD(2021). עץ או פלי: ההשפעה של הטלת מטבע על החלטות חיים גדולות ועל האושר שאחריהן — The Review of Economic Studies 88(1):378–405

המקורות הובאו לעיון עצמאי בלבד; הם הוזכרו בפרק ולא סוכמו או נבדקו על ידינו.