ג'וקו ווילינק: ביטחון עצמי מתחיל במשפט 'אני לא בטוח מה לעשות'

"אחד הדברים העמוקים ביותר שאפשר לעשות כדי להיות בטוח יותר בעצמך הוא להיות בסדר עם לומר: אני לא בטוח מה לעשות עכשיו." — ג'וקו ווילינק

הפרק נושא כותרת על ביטחון עצמי, וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין: התשובה של ג'וקו ווילינק לשאלה הזו אינה מה שמצפים מקצין סיירת ימית לשעבר. היא לא נוגעת בעמידה זקופה, לא באימון, ולא בהישגים.

הפוך ממה שחשבתם

כריס וויליאמסון שואל אותו איך אנשים יכולים להיות בטוחים יותר בהחלטות שלהם, ומאיפה לדעתו מגיע ביטחון עצמי.

ווילינק פותח בהודאה מובנת מאליה — חלק מזה מגיע מניסיון. ואז מגיע החלק השני:

"אחד הדברים העמוקים ביותר שאפשר לעשות כדי להיות בטוח יותר בעצמך הוא להיות בסדר עם לומר: אני לא בטוח מה לעשות עכשיו."

והתוצאה שהוא מתאר אינה קטנה:

"ואם אתה מסוגל לומר את זה — פתאום העולם נעשה הרבה יותר קל."

שים לב מה הוא בעצם אומר: מה שמכביד אינו חוסר הידיעה, אלא המאמץ להסתיר אותה.

וההדגמה במקום הכי לא נוח

כדי שזה לא יישאר מופשט, ווילינק בוחר את התרחיש שבו הכי קשה להודות בכך — כשאתה הבוס.

הוא מתאר ישיבה על פרויקט חדש, כזה שהוא עצמו מעולם לא עשה:

"אני הבוס, ואני אומר: היי כריס, אני לא ממש בטוח מה לעשות כאן. ובכן — זה בסדר."

והדבר שקורה מיד אחר כך הוא הנקודה כולה. מישהו בחדר עונה שבחברה הקודמת שלו עשו בדיוק את הדבר הזה. כלומר האמירה לא יצרה ואקום — היא פתחה דלת.

אין פתרונות, רק פשרות

וויליאמסון פותח את השיחה בציטוט של תומאס סואל שווילינק מחבב: אין פתרונות, רק פשרות. וההסבר של ווילינק מעשי לגמרי:

"אם משקיעים קצת יותר מאמץ כאן, זה הולך לקחת ממאמץ ששם. אי אפשר פשוט לעשות הכול בבת אחת."

וויליאמסון מחדד את השאלה הקשה שנובעת מזה: איך מתמודדים עם המתח כשיודעים שהתמקדות בדבר אחד תגרום לדבר אחר להישמט. הוא מנסח את הבעיה במדויק:

"אבל תפיסת ההישגיות הקלאסית אומרת שהכול צריך לצמוח כל הזמן. אז יש כאב רגשי בצפייה במשהו קופא במקום, או נשאר מאחור."

ותשובתו של ווילינק לא מנסה לרכך:

"פשוט צריך להבין מה העדיפות."

ומיד הוא מוסיף את מה שהופך את זה לנסבל — העדיפות אינה קבועה:

"בזמנים מסוימים דברים מסוימים יהיו בעדיפות גבוהה יותר מאשר בזמן אחר, ואז משהו אחר עולה. לפעמים המשפחה צריכה להיות בעדיפות. לפעמים העסק, לפעמים העסק האחר, לפעמים הבריאות."

ההבדל בין המסגרות: "הכול בו-זמנית" מייצר כישלון מתמיד. "מה עכשיו" מייצר החלטה.

אבל יש תחום אחד שהוא מוציא מהכלל הזה:

"בריאות היא דבר שלא כדאי לעזוב לגמרי בשום שלב."

והוא מייחס לזה חלק ממצבו היום — שמעולם לא ויתר עליה לגמרי, גם כשתחומים אחרים קיבלו עדיפות.

והוא לא מגן על הסיסמה שלו

הרגע שהכי מסגיר משהו על ווילינק הוא דווקא כשוויליאמסון מנסה לתת לו במה. הוא שואל מה רוב האנשים לא מבינים בבריאות כחריג לכלל הפשרות ⇐ "health is one that you don't want to totally walk away from at any time. And I think that's one of the reasons that I feel like I'm doing pretty good right now, is I never [did]."

סיפור הפיינטבול ⇐ "we would, in training when I was running training, we would have guys shoot paintball at really high-speed paintball guns… we'd be in an urban environment, a fake city that we have that's concrete buildings. And the platoon commander comes back to me like, 'Hey Jocko, this is not realistic.' Oh, why isn't it realistic? 'Well, we can't tell where your guys are shooting from, because the paint guns don't have muzzle flash and they don't make a bang, so we can't tell where the shots are coming from.' And it's like — guess what? You're not going to know where you're [being shot at from either]."

"משמעת שווה חופש" — המשפט שהוא מזוהה איתו יותר מכל.

והתשובה מפרקת את השאלה:

"אני לא יודע. אני חושב שזה היה די פשוט להבין."

וכשוויליאמסון מציין שדווקא בפשטות יש הרבה מקום לפרשנויות, ווילינק מזהה את סוג ההתנגדות שהוא מכיר — אנשים שמחפשים זווית מנוגדת:

"תמיד יש אנשים שמנסים לדוג משהו נוגד. ואני חושב שצריך לעבוד קשה כדי להגיע לזה עם המשפט הזה."

ואת הטענה הנפוצה — שיש דבר כזה יותר מדי משמעת — הוא לא דוחה. הוא פשוט מסכים איתה:

"אם אתה כל כך ממושמע שלעולם אינך יוצא ולעולם אינך אוכל פיצה — יופי. אתה כנראה מדוכדך."

הפיינטבול שלא היה הוגן

הסיפור שממחיש הכי טוב איך ווילינק חושב מגיע מתקופת האימונים שהוא ניהל.

הוא מספר שבתרגילים היו יורים בלוחמים בכדורי צבע במהירות גבוהה, בתוך עיר אימונים בנויה מבטון. הצד המתאמן יכול היה לירות בחזרה.

ואז הגיעה התלונה:

"מפקד הצוות חוזר אליי ואומר: היי ג'וקו, זה לא ריאליסטי."

הנימוק שלו נשמע הגיוני לגמרי — אי אפשר לזהות מאיפה יורים, כי לרובי הצבע אין הבזק קנה ואין קול ירי. כלומר המתאמנים נמצאים בעמדת נחיתות מלאכותית.

והתשובה של ווילינק הופכת את הטענה על פיה:

"ונחשו מה? גם לא תדעו מאיפה יורים עליכם."

מה שנתפס כפגם באימון היה בדיוק מה שהאימון נועד ללמד.

ענווה באימון, ביטחון על הבמה

בהמשך עולה נושא שנשמע כמו סתירה למה שנאמר קודם, והוא דווקא משלים אותו.

ווילינק מתאר את המצב שלפני הופעה — הרגע שבו אתה עוד עסוק בהכנות, בפתקים, בסידור. ואז:

"אבל כשאתה יוצא לבמה, כשאתה שם את המיקרופון — אתה צריך להיות בראש של: יאללה, זה הזמן, ואני הולך לרסק את המצב הזה."

וויליאמסון מחבר לזה את הרעיון של אלטר-אגו — ביונסה על הבמה, קובי בראיינט על המגרש — ושואל אם זה מה שמאפשר ענווה באימון וביטחון מלא בביצוע. ווילינק מאשר בלי היסוס.

שתי האמירות לא סותרות: "אני לא יודע" שייך לחדר שבו מחליטים. הביטחון שייך לרגע שבו מבצעים.

מה לוקחים מזה

• ביטחון עצמי אינו ודאות. לפי ווילינק היכולת לומר "אני לא בטוח" היא שמקלה, ולא הידיעה עצמה.
• הודאה של מנהל פותחת דלת. בדוגמה שהוא נותן, האמירה מזמינה את מי שכן יודע לדבר.
• מאמץ הוא משאב סגור. מה שנוסף במקום אחד נגרע מאחר, ולכן "הכול לצמוח תמיד" הוא יעד שלא ניתן לעמוד בו.
• הכאב אינו בבחירה אלא בהשלמה. ווילינק מכיר בקושי הרגשי לראות תחום נשאר מאחור, ולא מנסה לבטל אותו.
• סדר עדיפויות מתחלף. מה שנדחה עכשיו אינו נזנח — הוא ממתין לתורו.
• וגם מי שמזוהה עם משמעת יודע לצחוק על זה. ווילינק מסכים שמשמעת בלי שום הנאה היא פשוט חיים עצובים.

• #ג'וקו ווילינק
• #ביטחון עצמי
• #משמעת
• #מנהיגות
• #סדרי עדיפויות
• #כריס וויליאמסון