ריי דליו: הפגם שמשאיר משקיעים מאחור — ולמה המספר הוא 15
"מצאו 15 מקורות תשואה טובים שאינם מתואמים זה בזה." — ריי דליו
ריי דליו הקים את ברידג'ווטר ב-1975 והפך אותה לקרן הגידור הגדולה בעולם. בשיחה עם סם פאר ושון פורי, מנחי "My First Million", הוא חוזר דווקא אל הרגע שבו הכול קרס — ומסביר למה השיטה שכולם מכירים היום נולדה בדיוק שם. זיקקנו את העיקר כפי שנאמר, ולא כייעוץ השקעות.
התחתית: 4,000 דולר מאבא
ב-1981–82 חישב דליו שמדינות מתפתחות לא יוכלו לשרת את חובותיהן ושמשבר חוב גדול בדרך. זו הייתה עמדה שנויה במחלוקת — ובאוגוסט 1982 מקסיקו אכן הכריזה על חדלות פירעון. הוא הוזמן להעיד בפני הקונגרס על משמעות הדברים.
ואז הגיע החלק שאיש לא זוכר:
"חשבתי שהכלכלה עומדת לקרוס. לא יכולתי לטעות יותר."
הוא הפסיד את כספו, הפסיד את כספי לקוחותיו, ונאלץ לפטר את כל עובדיו. במילותיו, הוא היה מרושש עד כדי כך שנאלץ ללוות 4,000 דולר מאביו. הבחירה שעמדה בפניו הייתה ללבוש חליפה ועניבה ולעבוד אצל מישהו אחר — והוא ידע על עצמו שאינו טוב במיוחד בעבודה עבור אחרים.
מהנקודה הזו, לדבריו, הכול השתנה. הוא למד שני דברים:
"למדתי ענווה שתאזן את החוצפה שלי."
עד אז, הוא מודה, ענווה לא הייתה בין תכונותיו: הוא היה אומר שהוא צודק, שהוא הולך להיות צודק, וזהו. הדבר השני היה טכני יותר, והוא זה שהפך לשיטה: כיצד לפזר את ההימורים ולהוריד את הסיכון באופן משמעותי בלי להוריד את התשואה. הוא לא היה מוכן לוותר על הצד החיובי; הוא רצה לצמצם רק את הצד השלילי.
גביע הקודש: 15 מקורות תשואה שאינם מתואמים
כששאלו אותו מניין הגיע דווקא למספר 15, התשובה הייתה פשוטה: הוא בדק את המתמטיקה. מהם היתרונות השוליים של פיזור בהינתן רמות מתאם שונות? התשובה מוצגת אצלו בגרף שהוא שומר לעצמו כתזכורת.
והמסקנה: כשמגיעים לסביבות 15 מקורות תשואה שאינם מתואמים זה בזה, אפשר להוריד כ-80% מהסיכון מבלי להוריד את התשואה. במונחי יחס תשואה-לסיכון, זהו שיפור של פי חמישה בקירוב.
זהו הגרעין של כל מה שדליו מלמד — ולדבריו, בדיוק המעבר הזה, יחד עם הענווה, הוא שהוביל את ברידג'ווטר מהלוואה של 4,000 דולר מאביו לקרן הגידור הגדולה והמצליחה בעולם.
הפגם: אין תוכנית משחק
כשנשאל מהי הטעות הנפוצה ביותר של אנשים חכמים בהשקעות, התשובה שלו קצרה:
"אין להם תוכנית משחק."
וכך, לדבריו, בנה את שלו. בכל פעם שהיה מקבל החלטה, הוא היה חוזר אחורה ובודק: אילו הייתי מקבל את ההחלטה הזו בנסיבות האלה, כיצד היא הייתה עובדת בעבר? כך נוצר לו מעקב ביצועים לכל החלטה, וגם הבנה עמוקה יותר של אופן פעולת הדברים.
השלב הבא היה להפוך את זה לכלל החלטה, ואז לתכנת אותו למחשב. במקום להסתמך על המקרה הבודד שהוא במקרה הבחין בו, המחשב יכול היה לסרוק את כל המקרים — היכן בעולם הם מתרחשים, ומה קרה בכל אחד מהם. אוסף של כללים כאלה, שאינם מתואמים זה בזה, הוא-הוא הפיזור. וברגע שיש אוסף כזה, אתם מריצים תוכנית משחק.
הדרישה שלו מכלל טוב: שיהיה על-זמני ואוניברסלי. אם כלל לא עבד בתקופה ארוכה כלשהי, הוא רוצה להבין למה לא עבד אז ומדוע יעבוד עכשיו.
מזומן אינו הנכס הבטוח
דליו מבחין בין שתי שכבות. הראשונה היא תמהיל הנכסים האסטרטגי: מה התיק המאוזן ביותר שלי אם אין לי דעה כלל? השנייה היא ההימורים הטקטיים שנעשים ביחס אליו.
ובאשר לשכבה הראשונה, יש לו אמירה חד-משמעית:
"מזומן הוא תמיד בעל הביצועים הגרועים ביותר לאורך תקופה. אנשים חושבים שהוא הבטוח ביותר."
ההיגיון שמאחורי התיק המאוזן חוזר לאותו עיקרון: כשנכס אחד יורד ואחר עושה את ההפך, הפיזור מוריד את הסיכון של השלם.
כאן גם נשללת הידיעה שהמנחים הביאו — שמשרד המשפחה שלו מחזיק 70% עד 75% בקרנות סל על זהב. תשובתו הייתה מיידית: "לגמרי לא נכון." הטווח שהוא מציין למשקיע הוא בסביבות 5% עד 15% מהתיק, כחלק מאותו פיזור, ובמשקל יתר כשמדובר בהחזקה טקטית. מתי הטקטיקה מתאימה במיוחד? לדבריו, בעיקר כשיש משבר חוב והממשלה מציפה את המערכת בכסף.
מה זו בועה, מכנית
ההגדרה של דליו לבועה אינה "המניה תרד". גם בבועות, הוא מציין, החברות המצליחות ביותר יורדות בכ-80%. הבועה היא משהו אחר — והוא מפרק אותה למכניקה:
עושר וכסף אינם אותו דבר. עושר אפשר, במובן מסוים, להמציא: הנפקה של 50 מיליון דולר לפי שווי של מיליארד יוצרת "מיליארדר" על הנייר, ובעולם נוסף מיליארד דולר של עושר. אבל:
"אי אפשר להוציא עושר. צריך למכור עושר כדי לקבל כסף, כי רק כסף אפשר להוציא."
וכאן מגיע המנגנון: כשהעושר מצטבר ואז נוצר צורך בכסף — לרוב מפני שהכסף לרכישת אותו עושר הושג בהלוואה, ואז הריבית עולה והחוב נדרש בחזרה — אנשים מוכרים את העושר כדי להשיג כסף. נוסף על כך פועלים המרכיבים המוכרים: כולם קונים, רבים קונים יותר מכפי שראוי להם, ולעיתים בלי לפזר.
יש לו מד בועות שהוא מריץ על פני מדינות אחורה עד סביבות 1900. לדבריו, המד נמצא כעת בכ-75% מהרמה שבה היה גם בשנת 2000 וגם ב-1929. ביפן, בבועה של 1990, הוא הגיע גבוה אף מהן.
אבל דליו עצמו ממהר לצנן:
"אני לא רוצה שאנשים יסחרו על סמך זה."
הסיבה פשוטה. המד יכול לומר בהסתברות סבירה שהתקופה הקרובה לא תהיה טובה להשקעה — אבל הוא אינו יודע אם מדובר בשלוש שנים או בעשר. את התזמון קובע מה שמפוצץ את הבועה, ולרוב זהו הידוק המדיניות המוניטרית: כשהריביות עולות, התשואה הצפויה ממניות נעשית נמוכה ביחס אליהן. גם מס עושר יכול לעשות זאת, מאותה סיבה בדיוק — מי שמחזיק בעושר יצטרך למכור חלק ממנו כדי לשלם.
חמישה כוחות גדולים
דליו מגדיר את עצמו כמשקיע גלובל מאקרו, ולטענתו זהו סוג ההשקעה הטוב ביותר משום שהוא מחבר את הכול. הוא ערך מחקר על 500 השנים האחרונות, מתוך הרגל שרכש: אם משהו לא קרה בימי חייו, כדאי לבדוק אם קרה לפניהם.
מה שעולה משם הוא סדרה של סדרים — מוניטרי, פוליטי-חברתי, גיאופוליטי — שכולם מתפרקים, ולרוב מאותן סיבות. הוא מונה חמישה כוחות שמשתלבים זה בזה:
- חוב, כסף וכלכלה. כשצוברים חוב מעבר להכנסה, תשלומי החוב מוציאים את ההוצאה מהתקציב. הוא ממשיל זאת לרובד שנבנה במערכת הדם, ובסופו של דבר מגיע הסדר חוב. וחשוב מכך: החוב של אחד הוא הנכס של אחר.
- פערי עושר וערכים. ככל שהם גדלים, הם מהווים איום גדול יותר — עד לנקודה שבה המחלוקות נעשות בלתי ניתנות ליישוב ואיש אינו מתפשר.
- הסדר הגיאופוליטי. מנצח המלחמה קובע את הכללים; ב-1945 ארה"ב קבעה אותם, ומכאן נולדו הארגונים הרב-לאומיים. לדבריו, סדר עולמי רב-לאומי כזה כבר אינו קיים — ובלי בית משפט שאליו פונים, מחלוקות נפתרות בעימות.
- הטבע. בצורות, שיטפונות ומגפות הרגו לאורך ההיסטוריה יותר אנשים ממלחמות.
- כושר ההמצאה האנושי. בעיקר טכנולוגיות חדשות, שמעלות את רמת החיים — ולכן תוחלת החיים והתפוקה לנפש עולות ככל שאנחנו לומדים.
הטבע שלכם, לא היעדים שלכם
החלק שדליו חוזר אליו שוב ושוב אינו פיננסי. כשהחליט להעביר את ניהול ברידג'ווטר לאחרים ולהתמקד בהשקעות, הוא בנה מבחני אישיות — התחיל במאיירס-בריגס והמשיך הלאה — והעביר אותם לאנשים כמו אילון מאסק, ביל גייטס, ריד הייסטינגס ומוחמד יונוס, כדי לראות ממה הם עשויים. את התוצר העלה לרשת בחינם.
הטיפוס שהוא מזהה אצל עצמו ואצל חלקם הוא מה שהוא מכנה מעצב (shaper): אדם שאוהב לנוע מהדמיה למימוש ולהיות במשימה. הוא מתאר את מאסק כטיפוס כזה — ומספר שכשמאסק הקים את טסלה, אחרי שהרוויח כ-180 מיליון דולר מ-PayPal והחליט להקדיש כמחצית מהסכום למאדים בלי שום ניסיון בתחום, דליו הציע לו להניח בצד חלק מהכסף למקרה שהדברים לא יסתדרו. מאסק ענה שאין צורך.
מכאן הוא מגיע לניסוח שחוזר לאורך כל השיחה:
"הצלחה היא שאתם מכירים את הטבע שלכם ואז מוצאים את הדרך הטובה ביותר שעוברת דרכו. כך שתביטו לאחור ותאמרו: אה, אלה היו החיים שרציתי שיהיו לי."
ולכן, הוא אומר, אי אפשר להילחם בטבע שלכם — אבל אפשר וכדאי למצוא את האנשים השונים מכם שמשלימים אתכם. כשהעביר את מבחני האישיות בברידג'ווטר, מה שקרה היה שאנשים הפסיקו להתעצבן זה על זה והתחילו להבין כיצד לעבוד יחד.
וכשנשאל מה הדבר האחד שהיה רוצה שייזכר מהשיחה, התשובה מתחברת חזרה:
"דעו מה אתם רוצים... ואז הכול נוגע לעבודה בעלת משמעות ולמערכות יחסים בעלות משמעות. אם יש לכם עבודה שאתם אוהבים ומערכות יחסים שאתם אוהבים, סביר שיהיו לכם חיים נהדרים."
מה לוקחים מזה
- פיזור אינו "כמה מניות שונות". המדד הוא חוסר מתאם, לא מספר השורות בתיק. בסביבות 15 מקורות בלתי-מתואמים, לפי דליו, יורד כ-80% מהסיכון בלי לוותר על התשואה.
- בלי כלל החלטה, אין תוכנית. דליו לא בחר לפי תחושה: הוא בדק כל החלטה אחורה בהיסטוריה, הפך אותה לכלל, ודרש שיהיה על-זמני ואוניברסלי.
- מזומן אינו מקלט. לתפיסתו הוא הנכס בעל הביצועים הגרועים ביותר לאורך זמן, גם אם הוא מרגיש הבטוח ביותר.
- מד בועות אינו שעון. גם ברמה של 75% מ-2000 ומ-1929, הוא אינו אומר מתי. את התזמון קובע מה שמפוצץ את הבועה — לרוב הידוק מוניטרי.
- הכירו את הטבע שלכם. לדבריו זו ההגדרה של הצלחה, ומכאן גם הבחירה בשותפים שחושבים אחרת מכם.
הבא בשבילכם
כסף והשקעות1:34:00⟶9′ריי דליו: לארנב חכם יש שלוש מחילות — איך פרט מתכונן לעולם שמשתנהדליו אצל סטיבן ברטלט על דעיכת ארה"ב ובריטניה: למה הוא אינו אופטימי לגבי אף אחת מהן, מה באמת קובע לאן ללכת ואם לקנות בית, ולמה 'הפוך את העבודה והתשוקה לאותו דבר' הוא העיקרון שקודם לכסף.לקריאה ←