לויד בלנקפיין: מנכ"ל גולדמן זאקס לשעבר על סיכון, מוניטין ומה הוא באמת עושה עם הכסף שלו

"אני כל כך מבפנים… אני יודע שאף אחד לא יודע כלום, בעוד שכל השאר פשוט תוהים." — לויד בלנקפיין

לויד בלנקפיין הוביל את גולדמן זאקס כמעט 15 שנה, ועבר בה קרוב לארבעים. בשיחה עם סם פאר, מנחה "My First Million", הוא מדבר בגילוי לב לא רגיל על סיכון, על מזל, ועל מה שהוא באמת עושה עם הכסף שלו. זיקקנו את העיקר כפי שנאמר, ולא כייעוץ השקעות.

אף אחד לא יודע כלום

פאר פותח בכנות: הוא יודע לבנות חברות — הקים עסק שהגיע לכ-20 מיליון דולר בהכנסות עד גיל 31 — אבל בהשקעות, לדבריו, הוא לא יודע הרבה. בלנקפיין משיב מיד במשפט שמנחה את כל השיחה:

"אף אחד לא יודע כלום."

וכשפאר מציין שדווקא נראה שבלנקפיין יודע הרבה, התשובה מדייקת את הרעיון:

"כי אני כל כך מבפנים, בניגוד להרבה אנשים. אני יודע שאף אחד לא יודע כלום — בעוד שכל השאר פשוט תוהים."

זו אינה ענווה מזויפת אלא עמדה על אי-ודאות. המומחיות שלו, לטענתו, אינה בכך שהוא יודע לאן השוק הולך, אלא בכך שהוא יודע שאיש אינו יודע — וזה, באופן פרדוקסלי, יתרון.

אין גאונים (וגם אתם נורמליים יותר משנדמה)

הנקודה שבלנקפיין הכי רוצה שיבינו נוגעת למיתוס הגאונות. הוא מספר שפגש אנשים שהצליחו מאוד ותפסו משרות בכירות — ואחרי שסיימו לדבר, שאלו "איך הסתדרתי?". הם רוצים אישור, הם חסרי ביטחון, וילדיהם לא תמיד מחבבים אותם.

"יש מעט מאוד גאונים בעולם. אני לא בטוח שאי פעם פגשתי אחד."

הוא מסייג: אילון מאסק אולי יוצא דופן — אדם שהוא לא לגמרי מבין איך עושה את מה שהוא עושה. אבל את רוב האנשים שפגש, כולל ג'ף בזוס, הוא יכול לפחות לראות כיצד הם פועלים. המסקנה המעודדת: "אנשים הרבה יותר נורמליים משנדמה לכם, והרבה יותר חסרי ביטחון" — ולעיתים המצליחים ביותר מונעים דווקא מחוסר הביטחון והפגמים שלהם.

לזה הוא מוסיף את תפקיד המזל. הוא נעשה מנכ"ל גולדמן, לדבריו, רק מפני שקודמו מונה לשר האוצר; אלמלא כן, אולי היה מבוגר מדי כשההזדמנות הייתה מגיעה. "יש הרבה מזל" — אבל, הוא מדגיש, אין להפריז במיומנות או במאמץ שנדרשים. הם אינם מעבר להישג ידם של רוב המאזינים.

הפער הקטן

מנקודת המזל הוא עובר לתובנה על תחרות. פאר שואל מה היה משותף לסוחרים שלא הצליחו, ובלנקפיין הופך את השאלה:

"ההבדל בין מישהו ממש-ממש טוב למישהו שלא מצליח אינו גדול."

הוא ממחיש עם גולף: מישהו מנצח טורניר במכה אחת, ושישה חולקים את המקום השני, מכה אחת מאחור. מרווח הניצחון זעיר. הרבה מהחיים כאלה, הוא אומר — לפעמים "המנצח לוקח הכול", כשמישהו טוב רק במעט, אבל אותו הבדל זעיר הוא שבולט. הפער בין שחקן קולנוע נהדר שיקבל כל תפקיד לבין השני הטוב ביותר, שאולי ימלצר בערבים, קטן.

מתי מנהל סיכונים מעודד סיכון

כאן מגיע אחד הרעיונות המנוגדים לאינטואיציה בשיחה. אחרי משבר 2008, מספר בלנקפיין, המפקחים רצו לוודא שדבר כזה לא יקרה שוב — אבל, לדבריו, ברגע שאתה בעולם נטילת הסיכון, הכול יכול לקרות.

"אם תנסה להסדיר את הסיכון בחקיקה, אולי תחשוב שאתה מגן על העולם מפני סופת המאה — אבל אתה גם מוותר על 99 השנים שביניהן, כשהייתה צמיחה."

הוא מספר שבתוך גולדמן עצמה, אחרי תקופה של הפסדים, אנשים נעשו חוששים. וכאן, לדבריו, תפקידו של מנהל סיכונים טוב מתהפך:

"לפעמים מנהל סיכונים טוב צריך לקדם את הרעיון שאנשים ייקחו סיכון — כי בשביל זה אתה שם. ואם לא לוקחים סיכון, לא מתקדמים. אין צמיחה."

ההיגיון שלו ישיר: אי אפשר להיות יזם בלי סיכון. אם לוקחים סיכון, יש סיכוי לא-מבוטל שתיכשלו ותפסידו כסף — של עצמכם ושל מי שגיבו אתכם. אבל החלופה, שלא לקחת סיכון לעולם, נותנת נחמה שיש לה מחיר: אין הפסד, אבל גם אין התקדמות.

5 מיליארד דולר בלחיצת יד

הסיפור שפאר מבקש לשמוע הוא על באפט. במשבר 2008, בלנקפיין מספר, וורן באפט הציע להשקיע בגולדמן זאקס ברגע קריטי — סכום של 5 מיליארד דולר, במניות בכורה (מעין הכלאה בין הלוואה למניה).

בלנקפיין מדגיש שהמנגנון היה פשוט להפליא, אבל מתקן רושם מוטעה: זה לא היה קליל וחסר בדיקה. באפט הוא אדם קפדן, והוא ידע שגם בגולדמן קפדניים. בשלב מסוים בלנקפיין אמר לו שהוא יעדיף לספר לו את כל מה שמדאיג אותו לפני ההשקעה, ובאפט השיב:

"לויד, אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שאתה דואג מספיק בשביל שנינו."

וכשבלנקפיין ניסה ללחוץ עוד, באפט הרגיע אותו בהומור — עבור ברקשייר, שהיא בין היתר חברת ביטוח, 5 מיליארד דולר, גם אם ילכו לאיבוד, "זה אפילו לא הוריקן קשה בחוף המזרחי". במילים אחרות, הסכום לא היה מספר גדול עבורו.

אבל הנקודה החשובה של בלנקפיין היא אחרת. הכסף עצמו, הוא אומר, כמעט לא היה רלוונטי — לגולדמן היה כסף. מה שלא היה לה הוא אמון העולם: מוסדות דומים קרסו או היו במצוקה, ואנשים לא ידעו שגולדמן איתנה. השקעה של באפט הייתה חותמת אמון. הוא אף ביקש התחייבות — לא בכתב, בלחיצת יד — שגולדמן לא תמכור מניות עד שהוא ימכור את שלו.

מכאן בלנקפיין מרחיב לעולם שלו: רוב מה שקורה במסחר אינו מתועד בחוזה כתוב. אנשים קונים ומוכרים אג"ח, והאספקה מתבצעת יומיים אחר כך, על בסיס מוניטין:

"מישהו יכול לשקר ולומר 'לא באמת התכוונתי', אבל אז לעולם לא תאכל צהריים שוב בעיר הזאת. אנשים נשענים על מוניטין של יושרה."

מה הוא באמת עושה עם הכסף

וכאן התשובה לכותרת. בלנקפיין מנהל תיק אישי אגרסיבי בכוונה: כ-98% נכסי סיכון — ומתוך 98 אלה, 95 הם מניות. הוא סוחר כל יום — לא ממחשב אלא מאייפד וטלפון, לבדו, בלי צוות. הוא ממשיל את השוק למוזיקת רקע: "זה בחוץ, זה קורה", כמו מישהו שמאזין למוזיקה תוך שהוא עושה דברים אחרים.

הוא מסביר למה זה בכלל אחראי מבחינתו: ראשית, זה מה שעשה ארבעה או חמישה עשורים. שנית, שום דבר חיובי או שלילי במיוחד לא ישפיע על חייו. "מבחינתי זה כמו תחביב."

אבל דווקא כשהוא נותן עצה, היא הפוכה מהתנהגותו. את התיק האגרסיבי הוא מייחס למקצוענות ולהיכרות עם התחומים שבהם הוא ממוקד — טכנולוגיה, אנרגיה ושירותים פיננסיים. לאדם ממוצע הוא ממליץ על תיק מפוזר:

"בגילך משתלם להיות בנכסים מסוכנים יותר כמו מניות. אבל הייתי בתיק מפוזר של מניות — וזו בדיוק אותה עצה שוורן באפט היה נותן."

לצעירים, לדבריו, יש יתרון מובנה: "יש לכם זמן — תשרדו את הטעויות שלכם." ככל שמתבגרים, לעומת זאת, החשש מלאבד את מה שיש גובר על הרצון להרוויח עוד. וגם על עצמו, למרות התיק האגרסיבי, הוא מעיד שהוא אינו יכול לבזבז: "אני אינסטינקטיבית לא מסוגל לבזבז. אני נרתע מלטוס במטוס פרטי, אני לא אוהב שעונים יקרים."

ההספד

פאר חותם בעצה שבלנקפיין קיבל כשנעשה שותף בגולדמן, מפי שותף בכיר שתפקידו היה לחנך שותפים חדשים. בין העצות — להיזהר מהתנהגות פסולה, להיות שמרן וקפדן במיסים — הייתה גם זו:

"אם יכתבו עליך הספד באורך תשע פסקאות, תעשה מספיק כדי שלא יותר משלוש מהתשע יעסקו בחיים שלך בגולדמן."

הרעיון: החיים גדולים מהעבודה. בלנקפיין מודה בחיוך שהוא כנראה לא יעמוד בעצה הזו — הוא נשאר יותר מדי זמן, ואפילו כתב ספר זיכרונות ("Streetwise") שגולדמן זאקס מופיע בכותרת המשנה שלו. אבל הוא ידע בדיוק מאין באה העצה, והיא נשארה איתו.

מה לוקחים מזה

• הביטחון האמיתי הוא לדעת שאיש אינו יודע. מי שמבין את גבולות התחזית מקבל החלטות טובות יותר ממי שמעמיד פנים שהוא יודע.
• הפער בין הצלחה לבינוניות קטן. לרוב מכריעים אותו שולי ניצחון זעירים, לא תהום כישרון.
• סיכון אינו אויב. בלי נטילת סיכון אין צמיחה; ולפעמים התפקיד הבוגר הוא דווקא לעודד אותו, בזהירות.
• מוניטין הוא הנכס. במסחר, כמו בהשקעת באפט, האמון שווה יותר מהכסף — ואפשר לצבור אותו רק לאורך זמן.
• תיק אישי מול עצה. גם מי שסוחר אגרסיבית כל יום ממליץ לרובנו על תיק מניות מפוזר. הכירו את ההבדל בין מקצוען לתחביב.

• #לויד בלנקפיין
• #גולדמן זאקס
• #השקעות
• #ניהול סיכונים
• #וורן באפט