מיסטר ביסט אצל ג'ו רוגן: כמעט הכול אפשרי — נותר רק לתמחר את זה

"כמעט הכול אפשרי, אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן ואת הכסף." — ג'ימי דונלדסון (MrBeast)

זהו הביקור השני של ג'ימי דונלדסון — מיסטר ביסט, בן 28, שמעלה סרטונים מגיל 11 — אצל ג'ו רוגן, וכשליש מהפרק מוקדש לדבר אחד: השניים ממציאים יחד, בזמן אמת, פורמט לתוכנית הישרדות מול "זומבים" בעיר נטושה. זה נשמע כמו סטייה, אבל זו למעשה ההדגמה הטובה ביותר בפרק לשיטת העבודה שדונלדסון מתאר — ולכן כדאי להתחיל דווקא ממנה. זיקקנו את העיקר כפי שנאמר.

לפני כן, מספר אחד על היקף הפעילות. בערוץ הראשי שלו נרשמו, לדבריו, כ-12 מיליארד צפיות ב-90 הימים האחרונים. אבל דונלדסון מדגיש דווקא נתון אחר: מתוך הצפיות האלה, כ-8% הם בני אדם שונים — כלומר כ-850 מיליון אנשים שצפו לפחות בסרטון אחד. הוא מקפיד על ההבחנה, כי כשהוא אומר "850 מיליון", אנשים שומעים "צפיות".

"אי אפשר" זו תשובה אסורה

הדבר שהוא אומר לצוות שלו, כולל לוותיקים ביותר, הוא שהתגובה האוטומטית "אני פשוט לא חושב שזה אפשרי" נפסלת מראש. ההיגיון שלו קיצוני בכוונה: אם בני האדם באמת היו רוצים, הוא אומר, אפשר טכנית לפוצץ את הירח בכמות מספקת של נשק גרעיני. לא נעשה את זה — כי זה לא שווה את הזמן ולא שווה את הכסף. אבל זו הנקודה:

"כמעט הכול אפשרי, אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן ואת הכסף. ולכן, לפני שבדקתם כמה זמן זה לוקח וכמה כסף זה עולה — אי אפשר לפסול."

הדוגמה שהוא נותן היא הפירמידות. במשך שנים אמרו לו שלא יתנו לו לשהות בפירמידות של מצרים כמה ימים, שזה מטורף. תשובתו הייתה: קיבלתם "לא" מהנהגת מצרים? לא? אז טכנית זה אפשרי. אחרי שנים של שיחות והסברים שמדובר בסרטון חינוכי ולא בהשתוללות, הם התרצו. בסופו של דבר הוא בילה שם, לפי דבריו, כ-100 שעות, עלה עד לראש הפירמידה האמצעית וירד גם מתחתיה.

את מה שהוא ורוגן עשו במהלך הפרק הוא מכנה בשם מקצועי:

"מה שאנחנו עושים עכשיו זה מה שהייתי קורא לו 'שמיים כחולים'. אנחנו, על פי רוב, לא חושבים על מגבלות."

וזה, לדבריו, מה שהולך לאיבוד ברוב חדרי היוצרים: מישהו יקטע אותך מיד ויאמר שאי אפשר. השיטה שלו הפוכה — קודם מגדירים מה התוכנית הטובה ביותר האפשרית, ורק אחר כך שולחים אנשים לברר מה אפשרי ומה לא, ומצמידים לכל פריט מחיר ולוח זמנים. לדבריו, בפועל כמעט כל מה שעלה בשיחה הזו אפשרי; השאלה היחידה היא כמה זה עולה ואם זה שווה את זה.

וכשמפעילים את זה על תקציבים, מתקבל ההבדל שהוא מציין בין החברה שלו לרשת טלוויזיה מסורתית: הרשת תשאל כמה חוסכים אם מורידים כמה דרגות, ותגלה שאפשר לחסוך 80%. אצלו השאלה הפוכה — איך עושים את זה מגניב עוד יותר. במילים שלו:

"למה בכלל ליצור תוכן שאינו נהדר?"

ההיקף שנובע מזה מוחשי: בעונה הראשונה של "Beast Games", לדבריו, חולקו 22 מיליון דולר — כשני מיליון בכל פרק — לעומת תוכניות משחק גדולות בעולם שמחלקות כרבע מיליון. הסט, שנבנה בהאנגר מטוסים בטורונטו, עלה כ-15 מיליון דולר וכלל כאלף דלתות מלכודת. בעונה זו, לדבריו, נשבר שיא העולם במספר המצלמות שנעשה בהן שימוש בהפקה: יותר מ-1,200 מצלמות, כשהשיא הקודם עמד על 400 — וגם שיא באורך כבלי המצלמות, כ-43 ק"מ. יותר מ-150 עורכים עבדו על העונה.

ולמה כל זה? כי החלופה, הוא מסביר, היא ההפקה המסורתית: מפיק תוכן ניגש אליך עם מצלמה אחת, נותן לך שלוש דקות, ובעצם שם לך מילים בפה. עם מצלמה ייעודית לכל משתתף אפשר לומר לו משהו אחר — תגיד מה שאתה רוצה, אנחנו מצלמים אותך בעשר השעות הבאות.

פרה סגולה, לא נוסחה מוכחת

רוגן שואל אותו מהו "אפקט הפרה הסגולה" שהזכיר, והתשובה היא ההסבר הפשוט:

"אם אתם נוסעים בכביש ורואים פרה — למי אכפת? לעולם לא תחשבו על זה שוב. אבל אם אתם נוסעים ורואים פרה סגולה, אתם תחשבו על זה: למה הפרה הזאת הייתה סגולה? וזה יישאר לכם בראש."

אותו דבר בתוכן, הוא אומר: פורמט שכבר ראיתם לא יגרום לכם לחשוב פעמיים. וזה בדיוק ההפך ממה שמנהלים בתעשייה נוטים לעשות — הם ישוו לתוכניות שכבר הצליחו ויאמרו "עשינו את זה, בוא נחזור על זה".

הוא מרחיב את זה לביקורת רחבה יותר על המפגש בין יוצרים לפלטפורמות: כולם רואים שליוצרים יש קהלים גדלים, כולם רוצים לעבוד איתם — ואז המנהלים מתחילים לתת הערות, והדבר מאבד קצת מהנשמה ומהצחוק, ומ"מדהים" הופך ל"בסדר". התסכול שלו ברור: אתם משלמים להם בגלל שהם מביאים מיליוני צפיות מקהל הליבה שלהם, ואז מפשיטים מהם בדיוק את מה שיצר את הקהל הזה. לדבריו, הוא עובד עם Prime Video בדיוק מפני שהם נותנים לו שליטה יצירתית.

רוגן מוסיף את ההצדקה מהצד השני — לא כל אחד הוא מיסטר ביסט, והפלטפורמה מסכנת הרבה כסף על מי שאולי לא יודע לבצע. ודונלדסון מקבל את זה, אבל מציין את הפער: מה שנראה למנהל כאסון עשוי להיראות ליוצר כיצירת מופת.

מבחן הדופק

זהו אולי הכלי המעשי ביותר שהוא נותן, והוא בא מתוך התלהבותו שלו באותו רגע:

"כשאני מדבר על רעיון ואני מרגיש את קצב הלב שלי עולה, זה בדרך כלל סימן טוב לכך שזה רעיון טוב."

הסיבה אינה מיסטית. לדבריו, חלק גדול ממה שמתפוצץ היום מתפוצץ בזכות מפה לאוזן — טיקטוק, רילס ושורטס. ולכן, אם עצם הדיבור על הרעיון מלהיב מישהו, סביר שהרבה אנשים ידברו עליו; ואם הרבה אנשים מדברים על משהו, הרבה אנשים גם צופים בו. הוא מכנה זאת "מבחן הדופק", ומתאר אותו כאות המרכזי שלו.

למה יוצרים נעצרים בדיוק כשמתחילים להרוויח

לדונלדסון יש תצפית חדה על נקודת השבירה. פעם, הוא מספר, היה מזהה נקודת מפנה סביב חמישה מיליון מנויים: זה בערך המקום שבו יוצרים מתחילים להרוויח כסף טוב — ומשם הם או ממשיכים לצמוח, או מתחילים לדעוך. מי שהמניע העיקרי שלו הוא כסף מגיע לביטחון הכלכלי, ואז האש שדחפה אותו לעשות דברים מטורפים מתחילה לדעוך: מעלים פחות, משקיעים פחות, אכפת פחות.

אצלו זה לא קרה, והסיבה טכנית לגמרי. הוא מספר שחלק גדול מהדרך התגורר בדירה משותפת שעלתה 720 דולר בחודש — כלומר כ-360 דולר עליו — ונהג בדודג' דוראנגו משנת 2006 שעלתה כמה אלפי דולרים. לא היו לו התחייבויות:

"פשוט אשמור על אורח חיים זול, כדי שאוכל להחזיר את הכול להשקעה."

הוא מוסיף גם את הצד הפחות נעים בכך. אמו, הוא מספר, הייתה בוכה לפעמים מדאגה — מה יקרה אם הסרטונים יפסיקו לקבל צפיות. הוא לא היה מתווכח איתה, רק אומר בשקט שיהיה בסדר. בדיעבד, הוא מדגיש, היא לא עשתה דבר לא נכון; הורים דואגים. אבל זה חלק מהלחץ שצריך לעבור, כי מספיק אדם אחד שיטיל בכם ספק.

ומכאן העיקרון שהוא מסיק: שמרו על התחייבויות נמוכות, חיו מתחת ליכולתכם — ואז קל יותר לקחת סיכון, כי מה בעצם משתנה אם תיכשלו.

יש כאן גם צד שני שהוא מודה בו. בדרך לאולפן, הוא מספר, האזין לפרק הקודם שלו עם רוגן מלפני כמה שנים, והתגובה שלו לעצמו הייתה נוקבת: הוא היה חד-ממדי לחלוטין, ידע דבר אחד — נתוני יוטיוב — וחסם את כל השאר. לדעתו זה לא היה יתרון: אילו היה נחשף ליותר תרבות ומדיה אחרת, הוא היה מספר סיפורים טוב יותר. רוגן חולק עליו וטוען שדווקא המיקוד הקיצוני הוא שאיפשר את ההצלחה. השניים נשארים חלוקים, וזה אחד הרגעים הכנים בפרק.

ארבעה דברים — ואופק זמן כן

החלק שהוא מבקש במפורש שהורים ישמיעו לילדיהם הוא רשימה של ארבעה תנאים, שלדבריו נכונים לא רק ליצירת תוכן אלא כמעט לכל מקצוע: להשקיע שעות רבות; לעשות מאות איטרציות; להקיף את עצמכם באנשים שאובססיביים לאותו דבר; ולצרוך את כל הידע הזמין בנושא.

מה שמייחד את הניסוח שלו הוא דווקא הכנות לגבי הזמן. אחד יפרוץ תוך שנתיים, אחר ייקח עשר שנים — הוא עצמו לקח עשר. זו התפלגות, הוא אומר, והממוצע נמצא איפשהו באמצע. מכאן המסקנה:

"אתם צריכים להיות כל כך מאוהבים במסע, שיהיה לכם בסדר עם זה."

והוא מוסיף אזהרה שממעטים לשמוע ממי שבמעמדו: אל תסתמכו על יוצאי הדופן. תמיד יימצא מישהו שהצליח בלי לעשות את ארבעת הדברים, אבל סטטיסטית אתם כנראה לא החריג האחד למיליון. הוא גם אינו מבטיח סכומים: כנראה לא תרוויחו מאה מיליון דולר, הוא אומר — אבל להתפרנס מזה זה בהחלט בתחום האפשר.

רוגן מנסח את אותו רעיון מזווית אחרת, ודונלדסון מאשר אותה מיד: צריך להיות מכוונים לתהליך ולא ליעד. אם אתם חושבים על סכום כסף מסוים, זה מה שתחשבו עליו — ולא על הדבר עצמו שאתם מייצרים, ולכן הוא ייצא פחות טוב, ולכן כנראה לא תגיעו לסכום בכלל.

שפע, לא מחסור

כשרוגן מציין שהוא ניגש לעולם מתוך תפיסת שפע, דונלדסון מסביר את זה כעמדה שהוא מודע לכך שהיא חריגה. יוצרים רבים, הוא אומר, רואים ביוצרים אחרים מתחרים. הוא מעולם לא הרגיש מאוים:

"משתפי פעולה, לא מתחרים. יש שם ממש טריליוני צפיות."

הנימוק שלו כמותי: אנשים צורכים תוכן ארבע-חמש שעות ביום. גם אם יוצר אחר עושה מיליארד צפיות בשנה, זה חסר השפעה עליו. לכן הוא משתף הכול — אמר בפודקאסטים כל מה שהוא יודע על יוטיוב, בלי לשמור קלפים.

הוא מספר שהתוצאה מוחשית: אדם ניגש אליו בחדר כושר וסיפר שהתחיל לפני 18 חודשים, יישם בדיוק את מה ששמע מדונלדסון בפודקאסט, הגיע לשלושה מיליון מנויים והתפטר מעבודתו כמה חודשים קודם לכן. לדבריו, זה קרה לו לא פעם.

ויש כאן גם חשבון מקצועי, לא רק נדיבות. בשלב שבו הוא נמצא, הוא אומר, כמעט אף אחד לא יכול לשפר אותו ב-10%. אבל אינספור אנשים יכולים לשפר אותו בעשירית האחוז — בסיפור, בתקשורת, בעיצוב סטים. הוא מתאר את זה כאיסוף של שברי אחוז שמצטברים, ולכן הוא מניח שאפשר ללמוד משהו כמעט מכל אדם.

מה שהוא באמת בא לומר: הקקאו

לקראת סוף הפרק דונלדסון מעלה את הנושא שבשבילו, לדבריו, הוא רצה את הבמה. כשהקים חברת שוקולד, הוא אומר, לא היה לו מושג עד כמה המצב חמור: לפי הנתונים שהוצגו בפרק, בין 1.5 ל-1.8 מיליון ילדים מועסקים בעבודת ילדים בלתי חוקית בחוות קקאו במערב אפריקה — בעיקר בחוף השנהב ובגאנה, שמהן מגיע רוב הקקאו בעולם. לפי מה שהוא מוסר, מדובר בכ-46% מכוח העבודה.

כדאי להצמיד לזה את המקור הציבורי המוכר בתחום, שהמספרים בו קרובים אך אינם זהים: דוח NORC של אוניברסיטת שיקגו, שנערך עבור משרד העבודה האמריקאי וסיכם את סבב הסקר של 2018/19, מנה כ-1.56 מיליון ילדים בעבודת ילדים בייצור קקאו בשתי המדינות יחד.¹ כלומר הטווח שדונלדסון נוקב חופף לנתון המפורסם, אך אינו מצוטט ממנו.

מה שהדהים אותו לא היה רק הממצא, אלא האדישות. כשפנה למפיצים ולגורמי הרכש הגדולים ושאל אם הוא יכול לשלם פרמיה ולוודא שילדים אינם עובדים בחוות שלו — התשובה הייתה שאפשרות כזו פשוט אינה קיימת. ולא רק שאינה קיימת, אלא שאיש לא חשב שהיא צריכה להתקיים:

"אמרתי להם: אלה ילדים. אין לכם שום בעיה להרוויח מיליארדי דולרים על גבם של ילדים קטנים שעובדים בחוות."

הוא מסביר גם למה זה מסובך מכפי שנדמה. אי אפשר לקנות ישירות מחוות, מפני שלחווה בודדת אין כוח מיקוח; החוות מתאגדות לקואופרטיבים שמאגדים את הפולים ומוכרים אותם. הרכישה נעשית ברמת הקואופרטיב — ולכן גם התמונה מטושטשת.

השיטה שבנה עומדת על שלושה חלקים: תשלום מובטח של "מחיר ייחוס להכנסת מחיה" לכל החקלאים שלו; עבודה מול סחר הוגן כדי לוודא שהקואופרטיב נבחר בבחירות דמוקרטיות, שאם לא כן הכסף הנוסף אינו מגיע לחקלאים אלא נגזר בדרך; ובתמורה — הרשאה לבקר ולתקן את מצב עבודת הילדים בחוות. השורש, הוא מדגיש, הוא עוני: תעשיית השוקולד הגדולה משלמת לחקלאים כה מעט, שהם פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם לוותר על עבודת ילדים.

ואז המספרים שהוא מוסר — ואליהם כדאי להתייחס בזהירות: אלה נתונים פנימיים של הפרויקט שלו, שלא פורסמו ושאין דרך לאמת אותם באופן עצמאי. לפי דבריו, בחמישה כפרים שבהם חיים כ-10,000 בני אדם נאספו נתונים מדלת לדלת: שיעורי עבודת ילדים, נוכחות בבתי ספר, הכול. לפני כשבעה חודשים היו שם כ-550 ילדים בעבודת ילדים בלתי חוקית. אחרי שהחלו לרכוש משם לפי העקרונות האלה, בבדיקה החוזרת הראשונה המספר ירד לכ-50 — ירידה של כ-90%. בחלק מהקהילות, הוא מציין, לא היה בית ספר כלל, מפני שהילדים פשוט עבדו — ולכן בנו שם בית ספר. המטרה, כדבריו, אינה רק להוציא ילד מהחווה אלא לתת לו השכלה, שאם לא כן הוא נדון לעבוד שם כל חייו.

ראוי לציין שדונלדסון עצמו מסייג את הנתון בשני מקומות, וזה אולי החלק המשכנע ביותר. ראשית, הוא אומר, ילד נחשב "מטופל" רק אחרי שתי בדיקות חוזרות, ולכן טכנית הילדים האלה עדיין אינם רשומים כמטופלים במלואם. שנית:

"אני לעולם לא אוכל לומר שזה נקי מעבודת ילדים — הרי אין לי מצלמות אבטחה בחווה."

מה שהוא כן מוכן לומר הוא שהם עושים כל שביכולתם. הוא גם מניח שהתעשייה תתבע אותו כשידבר על כך יותר, ומוסיף שבעולם מושלם היו מקשיבים ומשנים. ומעל הכול, המשפט שמסביר למה הוא מעלה את זה דווקא בפודקאסט הגדול בעולם:

"אילו הפסקתי לדאוג לנושא הזה ולא עשיתי דבר, אני מבטיח לכם ש-1.5 מיליון הילדים האלה — שום דבר לא היה משתנה."

באותה נשימה הוא מוסיף נושא שני, פשוט הרבה יותר לפתרון: לדבריו כ-40% מהמזון שמיוצר בארצות הברית נזרק. חנויות ומסעדות משליכות מזון תקין לחלוטין — לעיתים רק מפני שתאריך התפוגה מתקרב. בשיתוף עם עמותה הם בונים מרכזים לוגיסטיים קטנים שאוספים אותו ומעבירים אותו לנזקקים; עד כה, לדבריו, חולקו כך יותר מ-40 מיליון מנות. מתקן חדש אמור להעביר בשנה הקרובה כ-4,500 טון מזון — כשבעה מיליון מנות. הבקשה שלו מהמאזינים ישירה: אם אתם עובדים ברשת שמשליכה מזון תקין, הרימו טלפון לעמותה מקומית ובקשו שיאספו אותו.

מה לוקחים מזה

• אסרו על "בלתי אפשרי" כתשובה ראשונה. ההתנגדות הלגיטימית היחידה היא "לא שווה את הזמן והכסף" — וכדי לומר אותה צריך קודם לתמחר.
• הפרידו בין השלבים. קודם מגדירים את הגרסה הטובה ביותר בלי מגבלות, ורק אחר כך מצמידים לכל פריט מחיר ולוח זמנים. ערבוב שני השלבים הורג רעיונות מוקדם מדי.
• פרה סגולה מנצחת נוסחה מוכחת. אם כבר ראיתם את זה, לא תזכרו את זה.
• שמרו על התחייבויות נמוכות. לא כדי לחסוך, אלא כדי שתוכלו להמשיך לקחת סיכונים אחרי שההצלחה הראשונה מגיעה — זו הנקודה שבה רוב היוצרים נעצרים.
• תנו לעצמכם אופק זמן כן. שעות, איטרציות, סביבה נכונה וידע — ואז סבלנות. הוא עצמו לקח עשר שנים.
• שפע במקום מחסור. בשלב מסוים אף אחד לא ישפר אתכם ב-10%, אבל רבים ישפרו אתכם בעשירית האחוז. זו סיבה מספקת להיות פתוחים.

• #MrBeast
• #ג'ו רוגן
• #יוצרי תוכן
• #יוטיוב
• #יזמות

מקורות שהוזכרו בפרק (1)

1. Sadhu S, Kysia K, Onyango L, Zinnes C, Lord S, Monnard A, Rojas Arellano I(2020). NORC Final Report: Assessing Progress in Reducing Child Labor in Cocoa Production in Cocoa Growing Areas of Côte d'Ivoire and Ghana — NORC at the University of Chicago — עבור U.S. Department of Labor, סבב הסקר 2018/19

המקורות הובאו לעיון עצמאי בלבד; הם הוזכרו בפרק ולא סוכמו או נבדקו על ידינו.