מייקל מוריץ: מה לומדים על אדם מ-14 השנים הראשונות שלו
"האדם שבפנים לא משתנה. מה שמשתנה הוא העוצמה כלפי חוץ." — מייקל מוריץ
מייקל מוריץ התחיל כעיתונאי במגזין Time, הצטרף ב-1985 לקרן הון הסיכון Sequoia כשהייתה עוד קטנה, ועמד בראשה עד שפרש מההנהגה ב-2012–2013. בריאיון אצל פטריק אושונסי הוא כמעט לא מדבר על עסקאות. השיחה נבנית סביב ספר שכתב על ההיסטוריה של משפחתו — ועל השאלה איך מבינים אדם, כולל את עצמך.
שני סבים
מוריץ גדל בוויילס, בן למשפחת פליטים יהודים מגרמניה הנאצית. הוריו נמלטו בשנות השלושים, ולא הסכימו לקרוא לעצמם "ניצולים", כי לדעתם המילה שמורה למי ששרד את המחנות. הסיפור שאושונסי מבקש ממנו לספר הוא של שני הסבים שלו.
הסב מצד אביו היה שופט זוטר בבוואריה, ששרד את ורדן במלחמת העולם הראשונה וקיבל צלב ברזל. לפי ההערכה של מוריץ, הוא היה שמרן וזהיר מטבעו, האמין ביציבות של המדינה ושהסערה תחלוף — והייתה לו פנסיה ממשלתית שהייתה חשובה לו מאוד. ב-1933 הוא איבד את עבודתו, אבל היסס לעזוב עד שהיה מאוחר מדי. הוא ואשתו נשלחו מזרחה, ו"נעלמו מההיסטוריה".
הסב מצד אמו היה סוחר בקר בכפר בצפון-מערב גרמניה, כמעט עיוור כבר כאדם צעיר. מוריץ מתאר אותו כאדם ממולח ויזמי יותר, שלא היה כבול לפנסיה כי תמיד ידע לפרנס את עצמו. הוא ואשתו יצאו מגרמניה ברגע האחרון:
"הם יצאו 72 שעות לפני שפרצה המלחמה. 72 שעות אחר כך, גם הם היו נספים."
והלקח שהוא לקח מזה לעצמו:
"הצורך להרגיש תמיד שיש לך מקום מסתור, מקום ללכת אליו אם האש מתחממת מדי. זה הלקח שלקחתי מההיסטוריה המשפחתית שלי: אף פעם אין מספיק דרכונים."
מה שעבר אליו מההורים לא היה סיפורים — הם כמעט לא סיפרו. זו הייתה ההתנהגות היומיומית: התחושה שהאסון לא רחוק.
מה שבפנים לא משתנה
בעולם ההון סיכון, מוריץ מוכר בשיטה מסוימת לראיין אנשים: לשאול בעיקר על השנים הראשונות. הוא מספר שנתקל בזה לראשונה כשכתב ספר על תאגיד קרייזלר ועל לי איאקוקה, שהוביל את המפנה בו בסוף שנות השבעים ובתחילת השמונים. איאקוקה, בן למהגרים איטלקים, הרגיש כל חייו כאאוטסיידר בצמרת תעשיית הרכב — ומוריץ הבין שהתחושה הזאת נולדה בילדות.
הנימוק שלו לשיטה פשוט: רבים מהמייסדים שהוא פוגש הם בני 20 או 21. "אי אפשר בדיוק לשאול אותם על החיים שלהם בשנות החמישים." והוא גם לא חושב שאנשים יוצאים ממה שעיצב אותם:
"אני לא חושב שאנשים גדלים מתוך זה. מה שקורה הוא שאנשים עובדים בעוצמה מסוימת בסוף גיל ההתבגרות, בשנות העשרים, אולי בתחילת שנות השלושים — והעוצמה הזאת נחלשת עם הזמן מכל מיני סיבות. זה מה שמשתנה. האדם שבפנים לא משתנה. מה שמשתנה הוא העוצמה כלפי חוץ."
הוא לא מחפש תכונה אחת. הוא משווה את זה לציור, שהוא עוסק בו בזמנו הפנוי:
"אתה מסמן סימנים בחלקים שונים של הבד, והם נראים לא קשורים — צבע כחול כאן, חום שם — ונראה שאין שום קומפוזיציה. ובסוף, במקרה שלי, יוצאת תמונה — והיא רעה, אבל בסוף יש תמונה."
כך גם בשיחה על רקע של אדם: מחפשים נקודות קטנות, ובסוף מרכיבים לעצמך דיוקן.
השאלה
יש שאלה אחת שמוריץ מוצא שחושפת כמעט תמיד: אם הייתם יכולים לחזור אחורה ולעשות פעולה אחת אחרת, מה הייתם עושים?
הוא זוכר מועמד ל-Sequoia שפרץ בבכי כששמע אותה. המועמד גדל בארצות הברית כבן למהגר היספני, שהיה גאה מאוד שהצליח כאן ושבנו תלמיד מצטיין. בגיל 12 בערך הלך הילד עם חבר למכולת השכונתית וגנב ממתקים. המוכר, שהכיר את האב, התלונן — והאב לקח את הבן בחזרה לחנות, הכריח אותו להתנצל ולרוקן את הכיסים. שנים רבות אחר כך, הבושה על כך שהביא קלון על המשפחה עדיין הייתה שם.
אושונסי מחזיר לו את השאלה, ומוריץ עונה בלי להתחמק:
"אם הייתי יכול למחוק דבר אחד, אלה היו חלק מהאינטראקציות שלי עם ההורים, שאני מתבייש בהן היום."
וכשאושונסי שואל אם זה היה פשוט המרד הטבעי של כל ילד, הוא מוסיף:
"אני בטוח שזה היה חלק מזה. יהירות כנראה הייתה חלק אחר — וכישלון להבין מה הם עצמם עברו, ומה הפך אותם למי שהם."
"אף פעם לא הרגשתי שאני טוב במשהו"
אושונסי שואל מתי הרגיש לראשונה שהוא טוב במשהו. התשובה מפתיעה אותו:
"אף פעם לא הרגשתי שאני טוב במשהו. זו לא צניעות מזויפת מצדי."
מוריץ מייחס את זה למורשת, ובעיקר לאמא שלו, שתמיד הרגישה שהאסון מעבר לפינה. ליד שולחן ארוחת הבוקר, הוא נזכר, השיחה הייתה כמעט תמיד על אסון טבע או התרסקות מטוס שדווחו ברדיו. היא נפטרה כמה שבועות לפני הקורונה, והוא אומר בהומור שחור שריחם עליה מעט: זה היה האסון שחזתה כל חייה, והיא החמיצה אותו.
היא גם תמיד מצאה פגמים. כשהעיתונות הבריטית כתבה עליו אחרי ההנפקה של יאהו, היא הייתה משוכנעת שהוא נוכל, ושהמשטרה תבוא לקחת אותו. אושונסי שואל אם זה כאב, והוא עונה שבשלב הזה זה כבר יותר שעשע אותו. ועל העבודה שלו עצמו הוא אומר:
"תמיד הרגשתי שהכול לא גמור ויכול להשתפר, ושאף פעם שום דבר לא היה מושלם."
כשאושונסי אומר לו שהוא נותן לעצמו ציונים שנראים לא נכונים באופן אובייקטיבי, מוריץ מציע הסבר אחד: "אולי זו רוחה של אמא שלי." ומוסיף שאי אפשר להוציא את הילד מהאיש.
עיתונאי בלי רקע טכני
הדרך של מוריץ לעולם ההון סיכון התחילה בעצה אחת. אחרי הלימודים רצה לעבוד באחד העיתונים הגדולים של פליט סטריט, אבל כללי האיגודים המקצועיים חייבו בוגרי אוניברסיטה לעבוד קודם שנתיים-שלוש בעיתון מחוזי קטן. הוא כתב מכתב לביל דידס, עורך הדיילי טלגרף, וקיבל חצי שעה במשרדו ביום גשום. הוא ביקש עצה, ודידס אמר לו מה היה רוצה לעשות בעצמו כאדם צעיר: לעבור לאמריקה. לדבריו, זה מה שבאמת הניע אותו לכיוון.
כשרצה לעבור מעיתונות להון סיכון, הוא כתב לחמש קרנות. כולן נתנו לו זמן, ולדבריו כולן אמרו אותו דבר: אין לך רקע טכני, אין לך תואר בהנדסה, אין לך ניסיון בחברה בעמק הסיליקון — אולי כדאי לחפש תפקיד ביחסי ציבור או בשיווק.
דון ולנטיין, מייסד Sequoia, היה מוכן לקחת סיכון. הנימוק שלו, כפי שמוריץ מתאר אותו, היה מה שראה בעבר: אנשים עם רקע תפעולי עשיר בחברות טכנולוגיה שנכשלו כמשקיעים, ומשקיעים בלי רקע כזה שהצליחו. הדוגמה שולנטיין הצביע עליה יותר מכל הייתה ארתור רוק, בנקאי שמימן את פיירצ'יילד סמיקונדקטור ואחר כך את אינטל ואפל:
"דון אמר: תראה, אין שום דבר ברקע שלו שהיה מרמז שהוא יצליח."
ומה ולנטיין לימד אותו? "דון לא האמין בללמד." הוא זרק אנשים למים העמוקים כדי לראות אם יטבעו. מוריץ למד מהתבוננות.
והוא מקפיד לא להפוך את הסיפור שלו לנוסחה. הוא לא בטוח שהיה משגשג בעולם ההון סיכון של היום: בשנות השמונים והתשעים היה מידע לא מושלם, היו הרבה פחות שחקנים, ואפשר היה לבנות קשר אישי קרוב עם היזמים. היום, לדבריו, יש יותר מדי מתווכים.
המחיר של אובססיה
לשאלה מה משותף לאנשים שיצרו משהו בעל ערך, מוריץ עונה במילה מונומניה:
"אובססיה מוחלטת לנושא שעל הפרק, נעילת שאר העולם בחוץ, וסילוק כל הסחת דעת מיותרת."
והוא לא מסתיר את המחיר: אנשים נפגעים בדרך, ואין מספיק זמן למשפחה ולחברים. כשאושונסי שואל אם המחיר העיקרי הוא מערכות יחסים, התשובה היא כן.
הדוגמה הקיצונית שלו היא הצייר פרנק אאורבך, שהכיר מעט. אאורבך, לדבריו, צייר כל יום, ונתן לעצמו יום חופש אחד בשנה — ביום חג המולד. לאשתו היה בית על חוף אנגליה, וכשמוריץ שאל אם הוא מבקר שם, אאורבך ענה שמעולם לא היה בבית. וכשסיפר כמה הוא אוהב את ניו יורק, ומוריץ שאל מתי היה שם לאחרונה, התשובה הייתה: 1967.
לא אהבה, לא פחד — כבוד
מוריץ כתב בעבר ספר עם אלכס פרגוסון, המאמן האגדי של מנצ'סטר יונייטד, כי חיפש ארגון שהצליח לאורך עשרות שנים ולא רצה לכתוב עוד ספר על עמק הסיליקון. מה שלמד ממנו נוגע להנהגה:
"הוא לא רצה שיאהבו אותו. הוא לא רצה שיפחדו ממנו. הוא רצה שהאנשים ששיחקו אצלו יכבדו אותו."
והצד שלא נכתב עליו, לדבריו, הוא שפרגוסון היה שם בשביל השחקנים ברגעים הקשים שלהם. הדוגמה: אחרי שדייוויד בקהאם הורחק במשחק של נבחרת אנגליה במונדיאל, והעיתונות הבריטית לא ריחמה עליו, פרגוסון בא לפגוש אותו בשדה התעופה — כי ידע שהוא צריך יד על הכתף. "דברים קטנים שקורים הרחק מהעין. אין שם מצלמות."
מוריץ מוסיף שהוא עצמו למד עם השנים את מה שפרגוסון ידע: לעבוד בצוות פירושו להבין מה כל אדם צריך, ולתת לו את זה — גם כשהוא בנוי אחרת ממך.
מה חשוב בסוף
לקראת סוף השיחה אושונסי שואל מה הוא לוקח מכל זה להורות. התשובה של מוריץ קצרה:
"לחמש את הילדים בביטחון."
ומוסיף שכהורה צריך לנסות לא להיות ביקורתי.
ולשאלה מה חשוב בסופו של דבר:
"אני חושב שזה שני דברים. מערכות יחסים עם האנשים שאכפת לך מהם, והידיעה שכולנו חסרי חשיבות לחלוטין, לא משנה מה אדם השיג — ולנסות להשאיר את הדברים קצת יותר טובים ממה שהיו."
והשאלה שאושונסי שואל את כל האורחים שלו — מה הדבר הכי טוב שמישהו עשה בשבילך — מקבלת את התשובה הקצרה ביותר בפרק: "התחתנה איתי." ומה למד מאשתו? "סובלנות."
מה לוקחים מזה
- כדי להבין אדם, שואלים על הילדות. לא על הקורות חיים — על השנים שעד גיל 12–14.
- האדם לא משתנה; העוצמה משתנה. מה שעיצב אותנו נשאר, גם כשהדחף נחלש.
- שאלה אחת חושפת הרבה: מה הייתם עושים אחרת אם הייתם יכולים. ומוריץ עונה עליה גם בעצמו.
- מורשת עוברת בהתנהגות, לא בסיפורים. ההורים שלו כמעט לא סיפרו — אבל התחושה שהאסון קרוב עברה אליו.
- רקע "נכון" אינו תנאי. חמש קרנות דחו אותו כי לא היה לו רקע טכני; ולנטיין קיבל אותו כי ראה שרקע כזה אינו מנבא הצלחה.
- לאובססיה יש מחיר, ובדרך כלל משלמים אותו במערכות יחסים.
- הנהגה היא כבוד, לא אהבה ולא פחד — ונבנית במה שקורה הרחק מהמצלמות.
הבא בשבילכם
עסקים וקריירהקווין ריאן: איך מזהים מגמה של עשר שנים — ומה עושים כשהשוק מתהפךהיזם שעמד מאחורי דאבלקליק, ביזנס אינסיידר ו-MongoDB מסביר לטים פריס למה צריך להמר על עשור, איך מחפשים את ההשפעה מסדר שני, ולמה הוא מחכה שבועיים של התאהבות לפני שהוא מקים חברה. בדרך: יוטיוב שהוא לא הקים, ועסק שהוא מכר כי ראה סכין נופלת.לקריאה ←