לאנס ארמסטרונג אצל פיטר אטיה: העלייה, הנפילה, ומה שבא אחריה

"אותו בחור היה צריך למות, ובחור חדש היה צריך לבוא במקומו." — לאנס ארמסטרונג

יש שיחות פודקאסט שהן על נושא, ויש כאלה שהן על אדם. השיחה של ד"ר פיטר אטיה עם לאנס ארמסטרונג — שני חברים ותיקים — כמעט אינה על רכיבת אופניים. היא על האנטומיה של עלייה, נפילה, ומה שאדם עושה עם עצמו כשהוא מאבד הכול על הבמה הכי פומבית בעולם. זיקקנו את העיקר כפי שנאמר בשיחה — לא כשבחים ולא כטיהור, אלא כפי שהוא סיפר.

הילד מפלאנו: איך נבנה ה"צ'יפ על הכתף"

ארמסטרונג גדל בפלאנו שבטקסס. אביו הביולוגי, אדי גנדרסון, עזב כשהיה בן שנתיים ולא חזר לעולם. את שם המשפחה הוא קיבל מאב חורג, טרי ארמסטרונג — אדם נוקשה מאוד, שלדבריו "כל דבר קטן הכניס אותך לצרות." אמו, לינדה, זיהתה ילד עם אנרגיה עצומה, ובגיל 12 דחפה אותו לשחייה: היא ידעה שאם האנרגיה הזאת לא תופנה לאנשהו, היא תלך למקום רעיל.

הרגע המכונן, לדבריו, היה בגיל 15 — כשאמו גירשה את האב החורג מהבית:

"זו הייתה היא ואני נגד כל העולם. הוא הלך, אנחנו ביחד, קדימה."

זו לא סתם אנקדוטה. לאורך כל השיחה חוזר עיקרון אחד: אותן תכונות שהפכו אותו לאלוף — הצורך להוכיח, לנצח בכל מחיר, לראות בכל רמזור ירוק תחרות — היו גם הזרעים של ההרס. כפי שאטיה מנסח זאת, תכונות טובות ורעות "מתקבצות זו על גב זו, כמו שני גנים שיושבים זה לצד זה בכרומוזום." ארמסטרונג עצמו מודה שהיו שם שכבות של טראומה שמעולם לא פירק — ושרק בשנה האחרונה התחיל באמת לעשות את העבודה הזו.

השקר שכולם שיחקו בו

השיחה אינה מתחמקת מהדופינג, ולא מייפה אותו. ארמסטרונג מתאר את המעבר: בתחילת שנות ה-90 היו אלה קורטיזון וחומרים "בעצימות נמוכה"; מאמצע העשור נכנס ה-EPO, ומ-96 החל לעבוד עם ד"ר מיקלה פרארי. הוא מדבר על ההמטוקריט, על עירויי הדם, על הכול.

הנקודה הפיזיולוגית שהוא מדגיש: התועלת הייתה אמיתית אך מוגבלת. כשאטיה שואל מה הייתה תפוקת ההספק שלו בלי EPO, ארמסטרונג עונה שבמקום 500 ואט למשך 30 דקות בעלייה, היה מגיע לכ-450:

"אני אומר לך — זה 10 אחוז."

הוא גם טוען שהדופינג היה נחלת כל הפלוטון באותה תקופה, ומזכיר את המתחרה שכינויו היה "מר 60 אחוז" בשל ההמטוקריט שלו. אבל — וזו הנקודה החשובה — התיאור הזה אינו התנצלות. במשך שנים הוא הכחיש הכול בתוקפנות, תבע אנשים, והרס את המוניטין של מי שהעז לומר את האמת. השיחה עצמה מודה בכך: אמה או'ריילי, אשת הצוות שדיברה, הפכה למישהי שהוא "יצא נגדה"; משפחות למונד ואנדרֶה סירבו לקבל את שיחת הטלפון שלו. אלה העובדות שמסביב ל-10 האחוזים.

100,000: האבחון שכמעט הרג אותו

באוקטובר 1996, בשיא הקריירה, ארמסטרונג התעלם מכאב וגוש באשך במשך חודשים — עד שהחל לשעול דם. עד שהגיע לרופא, הסרטן כבר היה גרורתי בצורה קיצונית. זה לא היה סמינומה (הצורה הנפוצה והניתנת לריפוי) אלא כוריוקרצינומה אלימה. מדד ה-beta-HCG שלו, סמן הגידול, עמד על 100,000 — כשכל ערך מעל 2 כבר מעיד על בעיה. רנטגן החזה, כדבריו, היה "יותר לבן מאשר אפור." ואז התגלו גם גרורות במוח.

הטיפול היה אכזרי: ניתוח להסרת האשך, ניתוח מוח להסרת שתי גרורות, וארבעה מחזורי כימותרפיה בפרוטוקול VIP שדרש אשפוז מלא (במקום הפרוטוקול הרעיל-לריאות שהיה הורס רוכב אופניים לתמיד). מתוך החוויה הזו נולדה קרן Livestrong, שגייסה בסופו של דבר מעל חצי מיליארד דולר. ארמסטרונג מדגיש נקודה מעניינת: הכסף כוון בכוונה לא למחקר, אלא ל"דברים הרכים" — לעזור למשפחות שאין להן כסף לנסיעות לטיפולים, למשל — כי לשם, לדבריו, זורמים הרבה פחות תרומות.

הנפילה, והמראה האחורית

ב-2012 הקלפים קרסו. ארמסטרונג הבין שחייב לומר את האמת, והלך לראיון המפורסם עם אופרה בתחילת 2013. הוא איבד את החסויות, הודח מהקרן שהקים, ושבעת התארים שלו נשללו.

החלק המרתק בשיחה הוא לא הנפילה עצמה, אלא מה שהוא עושה איתה. אטיה מזכיר שהביוגרפיה שלו בטוויטר נהגה לצטט: "יש סיבה לכך שהשמשה הקדמית גדולה מהמראה האחורית" — כלומר, מסתכלים בעיקר קדימה, אבל אסור לוותר על המראה האחורית לגמרי. ארמסטרונג מספר שנאלץ לצפות שוב ושוב בעדויות המשפטיות הישנות שלו, ושהתגובה שלו לאותו אדם ברורה:

"זה אדם מעורר רחמים. לשם אני לא חוזר לעולם."

מכאן מגיע המשפט שפותח את הכתבה — התחושה ש"אותו בחור היה צריך למות, ובחור חדש היה צריך לבוא במקומו." אטיה מקריא לו תגובה אנונימית שמצא ביוטיוב, שכתב אדם זר על חייו-שלו: "אולי אני עדיין לא אדם טוב, אבל אני כבר לא אדם רע." ארמסטרונג מזדהה — זו בדיוק נקודת המעבר שהוא מתאר.

עם זאת, השיחה לא נותנת לו לצאת בקלות. כשארמסטרונג נשען על הקלישאה "לא הייתי משנה דבר" (כי כל האירועים עיצבו את מי שהוא היום), אטיה לוחץ, וארמסטרונג מודה: "היה דרך טובה יותר לעשות את זה." זו הודאה חשובה — האמונה שהסבל מוליד צמיחה אינה פוטרת מאחריות על הדרך שבה בחרת ללכת.

להציל את יאן אולריך

אם יש בשיחה רגע של גאולה ממשית, הוא כאן. יאן אולריך, הרוכב הגרמני שהיה יריבו הגדול — ולדברי ארמסטרונג, האיש היחיד שבאמת אילץ אותו לצאת לרכוב בגשם — קרס אחרי הקריירה. בקיץ 2018 הוא היה במצב נורא. כל מי שניסה לעזור נדחה. שני אחים גרמנים רגילים, לא מפורסמים, פנו לארמסטרונג ואמרו: "אתה השיחה האחרונה שלנו." הוא טס אליו.

"זה היה כאילו חייזר נכנס לגוף שלו."

היום, מספר ארמסטרונג, אולריך נקי כבר שנתיים, החזיר את ילדיו לחייו, וחזר לאופניים. מהסיפור הזה הוא נמתח לשאלה שמכעיסה אותו יותר מכל: מדוע החברה מרימה אנשים לגבהים ואז מוצאת עונג בהתרסקותם. הוא מצביע על הצביעות — אולריך אינו רצוי בזינוק של הטור, בעוד רוכבים אחרים מאותה תקופה לוחצים ידיים בקדמת הבמה:

"שום דבר לא מכעיס אותי יותר מזה."

והוא מזכיר את מי ששילמו את המחיר המלא: מרקו פנטני, פרנק ואנדנברוק — כוכבים שלא שרדו את הנפילה מהגבהים ומתו. ההבדל בינו לבינם, לדבריו, היה החלטה אחת: לא לאבד לעולם את הקשר לבריאות, לכושר ולמשפחה, גם כשהכול התפרק.

מה לוקחים מזה

• טראומה היא חרב פיפיות. אותן תכונות שנולדות מכאב מוקדם יכולות להניע הישגים יוצאי דופן — ובדיוק אותן תכונות עלולות להרוס. המודעות לשורש היא הצעד הראשון, וארמסטרונג מודה שאיחר בו בעשורים.
• הכחשה עולה יותר מהחטא. מה שהרס את ארמסטרונג לא היה הדופינג לבדו, אלא שנים של שקר ופגיעה במי שאמרו את האמת. הלקח אינו על אופניים.
• שמור מראה אחורית — אבל קטנה מהשמשה. לזכור את החטאים כדי להישאר מקורקע, בלי לחיות בתוכם. זו אינה סתירה; זו איזון.
• אפשר להיבנות מחדש — וזה מתחיל בעזרה לאחר. הרגע האנושי ביותר בסיפור אינו ניצחון, אלא טיסה להציל יריב שבור. לפעמים הדרך חזרה אל עצמך עוברת דרך מישהו אחר.

• #לאנס ארמסטרונג
• #פיטר אטיה
• #חוסן נפשי
• #טראומה
• #רכיבת אופניים