דיוויד סינקלייר: ההזדקנות היא לא גזר דין — היא ניתנת לביטול

"כשאני רואה אדם זקן הולך ברחוב, אני לא חושב 'הנה מישהו שבלה, שברירי, שעומד למות'. אני חושב: הנה מישהו שצריך איפוס. ובתוכו מסתתר אדם צעיר שמחכה לצאת שוב." — דיוויד סינקלייר

דיוויד סינקלייר גדל עם שאלה אחת שלא נתנה לו מנוח: למה אנחנו מזדקנים? סבתו שתלה בו את השאלה הזו כשהיה בן ארבע, כשאמרה לו בפשטות שהיא תמות, שהוריו ימותו וגם הוא עצמו. הוא לא קיבל את זה אז, ולא קיבל את זה מאז. לאחר שלושים שנות מחקר בהרווארד, הוא מגיע עם טענה שנשמעת כמעט בלתי אפשרית — ושהמדע שמאחוריה מוצק מספיק כדי לקחת אותה ברצינות.

ההזדקנות כמשבר זהות של תאים

הנקודה המרכזית בתיאוריה של סינקלייר — שהוא מכנה "תיאוריית המידע של ההזדקנות" — היא שהגוף אינו רק נשחק עם הזמן. המבנה הבסיסי של ה-DNA נשאר שלם ברובו המוחלט. מה שמידרדר הוא שכבת הבקרה שמעליו: האפיגנום (epigenome), מערכת הסימונים הכימיים שמכתיבה לכל תא מה לעשות.

"ההזדקנות היא לא רק בלאי. זה לא שהגוף שלך פשוט מזדקן ומפסיק לתפקד, שאתה סובל מכאבים, מדלקות ומת ממחלה. אני מסתכל על הגוף כמו על מחשב — יש לו תוכנה, ואנחנו יכולים להתקין אותה מחדש."

האפיגנום פועל כמו מנצח על תזמורת: הוא מחליט אילו גנים מופעלים ואילו מושתקים בכל תא. תא עצב מכיל את אותו DNA כמו תא עור — מה שהופך אותו לתא עצב הוא תבנית הסימונים הכימיים הייחודית לו. כשהתבנית הזו נשחקת, התאים מתחילים לאבד את זהותם: תאי עצב מתחילים להתנהג כמו תאי עור ולהפך. ההזדקנות, לפי סינקלייר, היא משבר זהות של התאים.

מה גורם לשחיקה הזו? אחד הגורמים העיקריים שזיהה המחקר הוא שברים בכרומוזומים. כשתא חווה שבר, הוא נכנס לפאניקה: חלבוני הבקרה עוזבים את עמדותיהם ורצים לאתר הנזק כדי לתקן אותו. אחרי התיקון, רובם חוזרים — אבל לא כולם. בגוף האדם מתרחשים כ-20 טריליון אירועים כאלה ביום, וההצטברות הזו היא מה שאנחנו קוראים לו הזדקנות.

הניסוי שהוכיח את התיאוריה — ומה שבא אחריו

לפני כשתיים עשרה שנים יצרה המעבדה של סינקלייר עכברים שאפשר היה לחולל אצלם שברים בכרומוזומים מבוקרים — בלי לגרום לסרטן או למוטציות¹. התוצאה: העכברים הזדקנו בקצב מהיר יותר מקבוצת הביקורת. שיבה מוקדמת, מחלות אופייניות לגיל, ירידה תפקודית — כל הסימנים הופיעו. ההוכחה לתיאוריה הגיעה בדמות תמונה שנשלחה לטלפון של סינקלייר בזמן שהיה באוסטרליה: עכבר שנראה חולה. "זה לא עכבר חולה," כתב בחזרה. "זה עכבר זקן."

משם התקדם המחקר לשאלה ההפוכה: אם אפשר להאיץ הזדקנות, האם אפשר גם להפוך אותה? התשובה שמצאה המעבדה היא שכן. באמצעות הפעלה של שלושה גנים ספציפיים אפשר לאפס את גיל התאים בכ-75% — ולעצור שם. לא חזרה לאפס, לא חזרה לתיכון, כפי שסינקלייר מנסח זאת בהומור.

הניסוי הראשון בבני אדם מתמקד בעין: הרשתית (רטינה) ועצב הראייה, המהווים מערכת סגורה ובטוחה יחסית לבדיקה ראשונית. בעכברים עיוורים שיחזרה הטכנולוגיה את תפקוד הראייה². בקופים — הקרובים אלינו גנטית הרבה יותר מעכברים — נצפו תוצאות דומות. הניסוי בבני אדם, הממתין לאישור רגולטורי, עוסק בסוגי עיוורון שאין להם כיום טיפול.

ניסוי נפרד שנערך במעבדה עצמאית בדק הזרקה לווריד של עכברים זקנים מאוד — שווי ערך לבני 80–85 שנה אצל בני אדם. אלה עכברים שחייהם הנותרים היו קצרים, והם זכו להארכת חיים של 100% מהחיים הנותרים. "זה לא ניסוי מיטבי," מדגיש סינקלייר. "הם פשוט עשו זריקה ורצו לראות מה יקרה."

כשמטפלים בהזדקנות, המחלות הולכות איתה

"כשאתה הופך את ההזדקנות לאחור, המחלות הקשורות לגיל נעלמות או נסוגות — כולל סוגים רבים של סרטן, כפי שאנחנו רואים במעבדה שלי. ביסודו של דבר, מה שמניע חלק גדול מהמחלות האלה הוא ההזדקנות עצמה."

זו אולי הטענה החשובה ביותר שסינקלייר מעלה: אנחנו מטפלים במחלות כאילו כל אחת מהן עולם בפני עצמו — תרופה לאלצהיימר, תרופה לסרטן, תרופה למחלות לב. אבל אם ההזדקנות היא שמאפשרת את כולן, הטיפול בהזדקנות עצמה הוא הפתרון הכולל.

דוגמה מהמעבדה: עכברים שהוחדרו אליהם הגנים האנושיים הגורמים לאלצהיימר פיתחו דמנציה. כשהפכו את גיל המוח שלהם לאחור — לא טיפלו במחלה, אלא בהזדקנות — המחלה נסוגה. הגוף הצעיר יודע לרפא את עצמו; הגוף הזקן שכח איך.

בסרטן המנגנון דומה: גם תאי סרטן חווים משבר זהות. כשמנסים להחזיר אותם למצב נורמלי, חלקם מתחילים לתפקד כתאים רגילים, ואחרים — כשהם "מתעוררים" ממצבם — פשוט מתאבדים. "אני לא אומר שנרפא את כל הסרטן," מבהיר סינקלייר, "אבל אם נצליח לשפץ את הגוף, סרטן פשוט לא יהיה סיכון — וזה רק תוצר לוואי של המשימה המקורית."

הסירטואינים, ה-NAD והסיבה שצום עובד

חלק מרכזי בתיאוריה קשור לחלבונים שנקראים סירטואינים — חלבוני בקרה שתפקידם הכפול הוא לשמור על זהות התאים ולתקן שברי DNA. הם פועלים כמו מנצחים של התזמורת הגנטית. הבעיה: הם זקוקים לדלק כדי לעשות את עבודתם, ואותו דלק — מולקולה שנקראת NAD — הולך ופוחת עם הגיל, וכך הסירטואינים "מזדקנים" ומאבדים יכולת.

המחקר גילה שצום מעלה את רמות ה-NAD בחזרה. כשאנחנו צמים, הסירטואינים מקבלים דלק רענן ויכולים לחזור לתפקד כראוי — לשמור על זהות התאים ולתקן נזקי DNA. זה ההסבר המולקולרי לכך שצום לסירוגין מאט את ההזדקנות.

סינקלייר ממליץ על צום של כ-14 שעות ביום, ברוב ימות השבוע (הוא עצמו מכוון ל-14 שעות). הוא מוסיף שצום ממושך יותר — בסביבות יומיים וחצי עד שלושה ימים — מפעיל תהליך ניקוי עמוק של חלבונים פגומים המכונה אוטופגיה (autophagy, פירוק עצמי של רכיבים תאיים ישנים).

לגבי דיאטה קטוגנית ארוכת טווח — סינקלייר מסויג. לדבריו, הראיות לכך שהיא מאריכה חיים אינן משכנעות, ועדיפה תזונה רזה המבוססת על צמחים לא מעובדים.

מה אנחנו עושים שמאיץ את ההזדקנות

השאלה שרוב האנשים שואלים: מה אני עושה עכשיו שמזיק לי? סינקלייר מונה כמה גורמים מרכזיים שגורמים לשברי כרומוזומים ומאיצים את שחיקת האפיגנום:

• עישון — שובר DNA ומאיץ הזדקנות בריאות ובכל הגוף
• שתיית אלכוהול מעבר לכוס אחת ביום
• מזון אולטרה-מעובד
• טיסות תכופות — קרינה קוסמית פוגעת ב-DNA
• בדיקות CT וצילומי רנטגן מרובים
• רעש חזק וממושך — לפי סינקלייר, גם ריקוד בקונצרט רועש מזקן את תאי השיער באוזן ומאיץ ירידה בשמיעה

לעומת זאת, הדברים שמאטים הזדקנות פועלים דרך עיקרון שנקרא הורמזיס (hormesis) — מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. מצבי לחץ מתונים — צום, פעילות גופנית, אמבטיות קרות, סאונה — מפעילים מנגנוני תיקון ואריכות חיים. גם אכילת צמחים צבעוניים עשירים בפוליפנולים (תרכובות צמחיות פעילות) מפעילה את אותם מסלולים.

לגבי תוחלת החיים: לפי מחקר ארוך טווח שסינקלייר מזכיר, הימנעות מעישון, שתייה מופרזת, תזונה לקויה וחוסר פעילות גופנית — בשילוב עם שותפות יציבה — יכולה להוסיף כ-14 שנים לחיים.

העולם שבו ההזדקנות היא בחירה

"אין יום שבו, כל עוד אתה בריא, אתה רוצה למות. גם אם אתה בן מאה או מאה ועשרים, אם יש לך חברים, משפחה, אנשים אהובים, ואתה בריא — האם תגיד 'בסדר, מחר אני מוכן למות'? לא."

סינקלייר מתייחס לשאלות שהטכנולוגיה הזו מעלה: מה קורה לחברה אם אנשים חיים הרבה יותר? הוא דוחה את הטענה שאריכות חיים תמחק את משמעות החיים. להפך — הוא מאמין שתוספת שנים פירושה יותר קריירות, יותר ניסיון, יותר הזדמנויות. הוא גם מציין שמבחינה כלכלית, עיכוב ההזדקנות והמחלות הכרוניות יחסוך לכלכלות הון עתק בהוצאות רפואה — שכן השנתיים האחרונות לחיים הן היקרות ביותר.

הוא מזכיר את הרעיון שנקרא "הסינגולריות" — נקודת זמן עתידית שבה כל שנה שמזדקנים בה אפשר יהיה לאפס לשנה צעירה יותר, מה שהופך את ההזדקנות לבחירה ולא לגזר דין. הוא עצמו מסויג לגבי תאריכים, אך לא לגבי הכיוון.

שאלה נוספת שעולה: פוריות נשים. סינקלייר מספר שבניסויים עם עכברות זקנות הצליח הצוות שלו לשפץ את השחלות ולגרום לעכברות לייצר ביציות בריאות מחדש — עכברות שחדלו ללדת חודשים רבים קודם לכן. השאלה אם זה יעבוד בנשים נותרת פתוחה, אך הוא מציין שזה אחד הנושאים שהוא מעוניין לבדוק.

מה לוקחים מזה

• הזדקנות היא לא גזר דין ביולוגי — לפי סינקלייר, היא תהליך הנובע משחיקת מידע אפיגנטי, ולכן אפשר עקרונית לאפס אותו. בגופו של כל אדם זקן, לדבריו, קיים עדיין "עותק גיבוי" של המידע הצעיר.
• ריפוי ההזדקנות הוא ריפוי המחלות — אלצהיימר, סרטן ומחלות לב אינן עצמאיות; ההזדקנות מאפשרת אותן. טיפול בשורש עשוי להיות יעיל יותר מטיפול בכל מחלה בנפרד.
• את מה שמאיץ הזדקנות אפשר לצמצם — עישון, אלכוהול, מזון מעובד, קרינה מרובה ורעש חזק הם גורמים שגורמים לשברי DNA ומאיצים את שחיקת האפיגנום. לאורח החיים יש, לפי סינקלייר, השפעה של 80%–90% על קצב ההזדקנות.
• הורמזיס כעיקרון מנחה — צום, פעילות גופנית ותזונה עשירה בפוליפנולים מפעילים מנגנוני הגנה טבעיים. האויב האמיתי, לפי סינקלייר, הוא לא הגיל — אלא עודף הנוחות.

• #הזדקנות
• #אריכות חיים
• #צום
• #אפיגנום
• #סירטואינים
• #מדע

מקורות שהוזכרו בפרק (2)

1. Yang JH, Hayano M, Griffin PT, et al.(2023). Loss of epigenetic information as a cause of mammalian aging — Cell 186(2)
2. Lu Y, Brommer B, Tian X, et al.(2020). Reprogramming to recover youthful epigenetic information and restore vision — Nature 588(7836)

המקורות הובאו לעיון עצמאי בלבד; הם הוזכרו בפרק ולא סוכמו או נבדקו על ידינו.