איך ביל גייטס עובד: קנאות, חיסכון, ושנה של מזומן בבנק

"יתרון מרכזי שהיה לי הוא שהייתי קנאי: לקחתי את כל היכולות שלי, יום ולילה, והתמקדתי רק באיך כותבים תוכנה טובה." — ביל גייטס

הפרק הזה אינו ריאיון. דייוויד סנרה, מנחה הפודקאסט Founders, קורא ביוגרפיות של יזמים ומזקק מהן את שיטות העבודה שלהם. כאן הוא עובר על האוטוביוגרפיה של ביל גייטס, Source Code, ועל ארבעה ספרים נוספים, ומוציא מהם רק דבר אחד: איך גייטס עבד. לכן כל הציטוטים שלהלן הם מתוך הספרים, כפי שסנרה מקריא אותם, והפרשנות היא שלו.

"מעטים עם המיקוד והסיבולת שלו"

סנרה פותח בשני ציטוטים. הראשון הוא של גייטס על עצמו:

"יתרון מרכזי שהיה לי הוא שהייתי קנאי: לקחתי את כל היכולות שלי, יום ולילה, והתמקדתי רק באיך כותבים תוכנה טובה. אהבתי להיות קנאי."

והשני הוא של לארי אליסון, שהיה מהמתחרים החריפים ביותר שלו:

"יש הרבה אנשים בעולם שחכמים יותר מביל גייטס. יש מעט מאוד אנשים בעולם שיש להם המיקוד והסיבולת שלו."

זו נקודת המוצא של כל הפרק: לא גאונות, אלא מיקוד שנמשך עשרות שנים.

עסק שמתאים לאופי

לדברי סנרה, אחד הדברים החכמים ביותר שגייטס עשה היה לבנות חברה שטבעית לו — שנהנית מהתכונות המולדות שלו. באוטוביוגרפיה גייטס מתאר ילד שמתווכח עם הוריו, קורא את האנציקלופדיה מהכרך הראשון ועד האחרון, ויכול לא לדבר ימים שלמים. בבית הספר שלו, לייקסייד, הייתה גישה נדירה למחשב, ושם הוא מצא את התחום:

"תכנות התאים לי כי הוא אפשר לי להגדיר את מדדי ההצלחה שלי בעצמי, והוא נראה חסר גבולות. ההיגיון, המיקוד והסיבולת שנדרשים כדי לכתוב תוכניות ארוכות ומסובכות באו לי בטבעיות."

כנער הוא התחיל לחמוק מהחלון בלילה, לעלות על אוטובוס ולעבוד עד הבוקר במעבדת מחשבים. בגיל 13 הוא ופול אלן חיפשו בפחי האשפה שלה תדפיסי קוד שמהנדסים זרקו. ועל התקופה הזאת, כארבעה חודשים, הוא כותב שהיא עיצבה סגנון עבודה שנשאר איתו עשרות שנים. המשפט שסנרה מסמן כאחד האהובים עליו בספר:

"הרבה אנשים מצליחים שפגשתי תיארו איך, אחרי שהתאהבו בתחום שבחרו, הם היו צריכים להשקיע תקופה של עבודה קשה וממוקדת. זה הזמן שבו עניין גולמי הופך למיומנות אמיתית."

הנדסה רזה, חברה רזה

למחשבים של אותה תקופה היה מעט מאוד זיכרון, ולכן תוכנית הייתה חייבת להיות קצרה. לפי הספר, קל יותר לכתוב תוכנית בקוד מרושל על פני עמודים מאשר לכתוב אותה על עמוד אחד. לפי סנרה, את אותה סלידה מבזבוז הוא הביא גם לניהול.

בתוכנית העסקית שכתב, שבעה עמודים, המשפט הראשון היה:

"העיקרון המנחה שלי הוא לא להקדים את עצמנו ולא לטבוע בעלויות."

הוא עקב אחרי כל הוצאה, ונזף בשותפיו כשלא עשו כמוהו. ובריאיון מ-1997, שסנרה מצטט מתוך ספר ראיונות עם מייסדים, גייטס מסביר את הכלל שלו:

"תמיד רציתי שיהיה מספיק כסף בבנק, כך שאם אף אחד לא ישלם לנו במשך שנה — נהיה בסדר."

החברה עצמה נשארה קטנה הרבה יותר זמן ממה שמקובל לחשוב. גייטס מתאר אותה כך:

"כשהגענו לשלושים עובדים, זה עדיין היה רק אני, מזכירה, ו-28 מתכנתים. אני כתבתי את כל הצ'קים, עניתי על הדואר וקיבלתי את שיחות הטלפון."

מוצר שהלקוחות חשבו שצריך להיות חינם

סנרה מתעכב על פסקה אחת באוטוביוגרפיה, שלדבריו קרא חמש-עשרה פעמים. כשגייטס ואלן התחילו, המקובל היה שתוכנה היא משהו שמעתיקים מחבר, משתפים או אפילו גונבים. חברת תוכנה טהורה לא הייתה קיימת. ובכל זאת:

"המוצר שלנו היה משהו שהלקוחות חשבו שצריך להיות חינם. אבל היה לנו לקוח אחד, ואמונה שנוכל לבנות משם."

הלקוח האחד היה MITS, חברה קטנה באלבקרקי שייצרה את אחד המחשבים האישיים הראשונים. ההימור של גייטס ואלן היה שככל שהמחשבים יוזלו ויגיעו לעסקים ולבתים, הביקוש לתוכנה טובה יהיה כמעט בלתי מוגבל. גייטס כותב שהם רצו לבנות "מפעל תוכנה" — מגוון רחב של מוצרים שייחשבו לטובים בתחום.

שתי מילים בחוזה

העסקה הראשונה עם MITS הייתה עסקה גרועה, לפי סנרה: היא נתנה ל-MITS זכות בלעדית להעניק רישיונות משנה לתוכנה, כך שכל לקוח חדש עבר דרכה. אבל גייטס, שניהל בעצמו את המשא ומתן, התעקש על פרט אחד. עורכי הדין של MITS הציעו להתחייב ל"מאמצים סבירים" להפיץ את התוכנה. הוא סירב לחתום עד שנכתב "מיטב המאמצים".

כש-MITS נמכרה, החברה שקנתה אותה הפסיקה לשלם תמלוגים וחסמה עסקאות עם לקוחות אחרים. מיקרוסופט כמעט נשארה בלי כסף. בבוררות, הטענה המרכזית של גייטס הייתה שהצד השני מפר את ההתחייבות לעשות את מיטב המאמצים. הבורר פסק לטובתו, ביטל את הבלעדיות וקבע שהקוד שייך למיקרוסופט. לדברי גייטס, בתוך שבועות נכנס כסף מחמישה או שישה לקוחות.

ההחלטה שהצילה את החברה התקבלה שנים קודם, בסעיף שנראה אז כמו קטנוניות.

אותו עיקרון חזר בעסקה שהפכה את מיקרוסופט למה שהיא. פול אלן, באוטוביוגרפיה שלו, מתאר איך קנו את מערכת ההפעלה שהפכה ל-MS-DOS. ללקוחות שלהם הם הסכימו רק להעניק רישיון. מהספק שלהם הם התעקשו לקנות:

"ביל היה נחרץ מאוד שהחוזה יהיה הסכם מכר. הוא חשב שתמיד עדיף, אם רוצים לשלוט בהתפתחות של מוצר וליהנות ממנה, להחזיק בו בבעלות ולא ברישיון."

מי שמתקן אותך

גייטס אהב עימות, וסנרה מדגיש שזה לא היה רק מזג. בגיל צעיר, כשכבר היה המתכנת הטוב ביותר בין חבריו, מתכנת מבוגר ומנוסה ממנו עבר על הקוד שלו ופירק אותו לגמרי. גייטס כותב שבדרך כלל היה מתגונן, אבל הפעם הבין שהאיש צודק:

"הוא החזיר לי את העבודה שוב ושוב עם תיקונים שהעלו אותה לרמות שלא ידעתי שקיימות."

פול אלן מתאר את הצד השני של אותה תכונה, כשגייטס כבר היה הבוס:

"ביל אהב כשמישהו התנגד לו וירד איתו לעומק כדי להגיע לפתרון הטוב ביותר. הוא לא היה משתמש בדרגה כדי לסיים ויכוח. הוא רצה שתתגברו על הספקנות שלו, והוא כיבד את מי שעשה את זה."

ואלן לא מסתיר את המחיר. הוא כותב שכמה מהם התכווצו מהאופן שבו גייטס השפיל אנשים, ושהוא דחף אחרים באותה עוצמה שבה דחף את עצמו — עד כדי כך שהיה מסתובב במגרש החניה בסופי שבוע כדי לראות מי הגיע.

קודם כול מכירות

לפי הספר Hard Drive, שסנרה מכנה האהוב עליו מבין הספרים על גייטס, מה שהחזיק את החברה בשנים הראשונות לא היה היכולת שלו לכתוב קוד:

"ביל החזיק את מיקרוסופט באמצעות מכירות בלתי נלאות. במשך כמה שנים הוא לבדו עשה את שיחות המכירה הקרות."

ובריאיון מ-1997 גייטס מסביר מול מי הם בעצם התחרו. לא מול חברות תוכנה אחרות, אלא מול האפשרות שהלקוח יכתוב את התוכנה בעצמו:

"בימים הראשונים, גישת המכירה שלנו הייתה לומר: אם הייתם צריכים לכתוב את התוכנה אצלכם, תקציב ההנדסה הקבוע שלכם היה X דולר. והמחיר של מיקרוסופט הוא פחות מחצי מזה."

הכוס ריקה בשבע שמיניות

בסוף שנות התשעים מיקרוסופט הייתה, לפי אלן, חברת התוכנה הגדולה והרווחית בהיסטוריה. ובכל זאת, הוא כותב, גייטס ראה את הכוס ריקה בשבע שמיניות.

גייטס עצמו מספר ב-1997 שהיה לו מזכר שעדכן מדי שנה, "עשר הטעויות הגדולות של מיקרוסופט", ורובן נגעו לשווקים שלא נכנסו אליהם מוקדם מספיק. ועל התרבות בחברה:

"אנחנו אף פעם לא מדברים על הדברים שהצלחנו בהם. אנחנו תמיד מדברים על האתגרים שלפנינו."

"אני לא יזם"

הציטוט שסנרה אוהב במיוחד מאותו ריאיון נוגע למילה שכולם משתמשים בה:

"תמיד דחיתי את המונח 'יזם', כי הוא רומז שאתה קודם כול יזם ורק אחר כך יוצר תוכנה. לא אמרתי: 'אקים חברה. מה היא תהיה? עוגיות, לחם, תוכנה?' לא. אני מהנדס תוכנה, והחלטתי לאסוף צוות."

וגייטס מוסיף שמפתיע אותו כמה נדיר שמי שהקים חברה עדיין מנהל אותה אחרי יותר מעשרים שנה. ההסבר שלו: רבים פשוט לא מתעניינים במה שהשלב הבא דורש מהם.

מה לוקחים מזה

בוחרים תחום שמתאים לאופי. גייטס בחר בעסק שבו מיקוד וסיבולת, התכונות הטבעיות שלו, היו היתרון.
יש תקופה שבה עניין הופך למיומנות. היא דורשת עבודה קשה וממוקדת, ואין לה תחליף.
שומרים על חברה רזה. מעקב אחרי כל הוצאה, ומזומן לשנה שלמה בלי הכנסות.
קוראים את החוזה. שתי מילים שהתעקש עליהן הכריעו בוררות שנים אחר כך.
מעדיפים בעלות על רישיון — כשרוצים לשלוט בעתיד של מוצר.
מחפשים את מי שיתקן אתכם. ומי שמנהל, לא מסיים ויכוח בעזרת הדרגה.
לא נחים על ההצלחה. מדברים על מה שעוד לא עובד.

אהבתם את התקציר?