אליס האן: ארבע הבעיות שסין באמת מודאגת מהן

"מה שאני קוראת לו ארבעת ה-D הם הבעיות האמיתיות בסין — אלה שמקבלי ההחלטות עצמם מבינים." — אליס האן

אליס האן היא כלכלנית שמתמחה בסין, והיא מתארחת אצל טרוור נואה ואצל יוג'ין כדי לפרק את מה שלדעתה המערב לא מבין. מה שהופך את השיחה לשימושית הוא שהיא לא מציעה עוד דעה על סין, אלא רשימה — ארבעה משתנים שאפשר לעקוב אחריהם.

הבעיה מתחילה בעדשה

האן מתארת פער בין שני סוגי דיון. במערב, לדבריה, מסתכלים על סין דרך מאבק גדול בין דמוקרטיה לבין משטרים אוטוריטריים.

"ואילו בסין הם חושבים על סוגיות מבניות."

ומכאן היא מגיעה לביקורת על מי שכותב על סין מרחוק:

"יש להם מסגרת שדרכה הם מנתחים את סין. הם חושבים שזו ברית המועצות הבאה. הם חושבים שזו גרמניה הקיסרית הבאה."

הטענה שלה אינה שסין מובנת מדי. היא שמנתחים אותה לפי תבניות של מדינות אחרות.

ובמקום זה היא מציעה את הרשימה שלה:

"מה שאני קוראת לו ארבעת ה-D הם הבעיות האמיתיות בסין — אלה שמקבלי ההחלטות מבינים."

D1 · חוב

הראשון הוא הפשוט ביותר להבנה והקשה ביותר לפתרון.

"מספר אחת, חוב. יש לכם חוב מעל 300 אחוזים מהתמ"ג. זה קצת פחות מיפן, אבל זו כמות עצומה של חוב — יותר מארה"ב."

וכשנואה שואל למה זה משנה, התשובה שלה לא נוגעת ליכולת ההחזר אלא למה שהחוב תופס:

"זה משנה כי זה דוחק השקעה מאזורים יעילים יותר בכלכלה, וזה דוחק את הביקוש המקומי — שהוא ה-D השני."

D2 · ביקוש

כאן מגיע החלק שמסביר למה זו בעיה של העולם ולא רק של סין.

"הצריכה ממש לא עמדה בציפיות, ולמעשה היא מאכזבת ביחס למגמה שלפני הקורונה, כי שיעורי החיסכון של משקי הבית עלו."

והיא מוסיפה הסבר תרבותי-פיננסי:

"הם פחות נוטים להוציא כמו אמריקאים. הם לא משתמשים באשראי. אין מסורת של שימוש בכרטיסי אשראי."

ומכאן נובעת החוליה שמחברת את סין לשאר העולם:

"אם סין רוצה להמשיך לצמוח ב-5 אחוזים מהתמ"ג, היא צריכה לייצא עוד יותר לשאר העולם כדי לשמר את הצמיחה."

האן מציינת שמקבלי ההחלטות מבינים את זה, ושהם רוצים להגיע לגרסה כלשהי של המודל האמריקאי — כלכלה שנשענת על צריכה ושירותים. אבל:

"הם לא מוכנים לראות האטה מסיבית בצמיחה, כלומר לצמצם את הייצוא כדי להשיג את האיזון מחדש."

זו לא בעיה שאפשר לפתור בלי לשלם עליה. וזה בדיוק מה שהופך אותה למתמשכת.

D3 · דמוגרפיה

השלישי הוא, לדבריה, מהקשים ביותר:

"ה-D השלישי הוא דמוגרפיה. העובדה שיש לנו עכשיו את שיעור הילודה הנמוך ביותר מאז 1949 — מאז שהקומוניסטים עלו לשלטון."

וכאן היא מציעה השערה משלה על מדיניות הילד האחד, שמתגלה כתוצאה שאיש לא תכנן. בתרבות שבה ריבוי ילדים, ובמיוחד בנים, נחשב מזל למשפחה, ההגבלה שינתה את החשבון:

"אני לא חושבת על שום מדינה אחרת בהיסטוריה שבה יש ריכוז המוני כזה של זמן, אנרגיה ומשאבים הוריים."

כלומר כל ההשקעה של משפחה התנקזה לילד אחד — ולעיתים קרובות לבת אחת.

מה שקרה אחרי מדיניות הילד האחד

לאותה מדיניות יש תוצאה נוספת, והיא נוגעת להרכב האוכלוסייה.

"יש הרבה יותר גברים בדור שלי בסין מאשר נשים — בגלל מדיניות הילד האחד, ובגלל שאנשים העדיפו בן אחד על פני בת."

ומכאן, לדבריה, שוק היכרויות קשה במיוחד לגברים:

"רף הכניסה כדי לצאת לדייטים, כגבר סיני, היה ונשאר: שתהיה לך דירה משלך, מכונית משלך, ועבודה ממש יציבה. וזה ממש, ממש קשה."

ואז היא מוסיפה שכבה שלא הייתה קיימת קודם:

"בני לוויה מבוססי בינה מלאכותית — זה דבר גדול, וזה קורה בסין."

לדבריה זה משפיע על שני הצדדים, ובמיוחד על נשים:

"עכשיו יש להן בני זוג וירטואליים מדהימים ומתחשבים, שבודקים מה שלומן ויודעים בדיוק מה להגיד."

כלומר החלטה מנהלית מלפני עשורים ממשיכה להתגלגל — מהרכב האוכלוסייה, דרך שוק ההיכרויות, ועד לשוק מוצרים שלא היה קיים.

D4 · "הרס"

הרביעי הוא זה שמגיע לכותרות.

"וה-D הרביעי הוא הרס, שזה האתגר השני. זה קשור לטייוואן. האם תהיה לנו בשנתיים הקרובות התלקחות גדולה סביב טייוואן?"

אחד המנחים לוחץ על הנקודה ושואל עד כמה האיום ממשי, ומשווה לאזהרות שחוזרות על עצמן במשך עשורים בהקשרים אחרים.

והתשובה של האן מגיעה דווקא מכיוון היסטורי:

"לסין אין את המורשת ההיסטורית הזו של לצאת החוצה ולרצות לפלוש למדינות אחרות ולהחזיק אימפריה. למעשה, יש לה יותר ניסיון היסטורי של מדינות אחרות שמנסות לקחת אותה."

היא מזכירה שהשושלת האחרונה, צ'ינג, הייתה מנצ'ורית — כלומר זרים שפלשו והשתלטו — ושהמונגולים עשו את אותו דבר מאות שנים קודם לכן.

"ההרים גבוהים והקיסר רחוק"

כשנשאלת איזו סין היא "האמיתית" — זו של בום הייצור או זו של השלטון שקובע איך אנשים חיים — האן לא בוחרת:

"התשובה הזו נשמעת התחמקות, אבל: שתיהן."

ולהסבר היא נעזרת במסגרת של כלכלן סיני, שתיאר את סין כמשטר אוטוריטרי מבוזר אזורית. יש שלטון מרכזי, שהיה מבחינה היסטורית הקיסר — ולצידו פתגם סיני שהיא מצטטת:

"ההרים גבוהים, אבל הקיסר רחוק."

כלומר מה שנראה מבחוץ כמדינה אחת עם החלטה אחת הוא בפועל שכבות של אוטונומיה מקומית.

ומה מרגיש מי שחי שם

החלק האחרון נוגע לתחושה ולא למספרים, והוא מסביר את הכול ביחד. האן מזכירה מונח שנעשה נפוץ:

"יש את המושג הזה שתמיד שומעים עליו בתקשורת במערב, המושג של לשכב שטוח — טאנגפינג. כלומר, למה שתהיה במרוץ העכברים ותעבוד סופר קשה, כשאתה יכול להרוויח רק עד גבול מסוים?"

היא מוסיפה את התנאים שמאחורי זה: דפלציה בכלכלה, פחות משרות, ואבטלת צעירים שלדבריה עדיין קרובה ל-20 אחוזים.

"אז צעירים בסין מרגישים קצת מדוכדכים לגבי הכלכלה ולאן היא הולכת, ביחס לדור ההורים שלהם שהיה בשנות הפריחה."

אבל ההשוואה שהם עושים, לדבריה, אינה לעבר אלא החוצה:

"הם עדיין מסתכלים על שאר העולם ואומרים: אני מעדיף את זה על פני מערכות לא יציבות, שבהן אתה לא יודע אם תקום ממשלה ימנית מאוד או ממשלה שמאלית שמשנה את כל המדיניות, והרכבות לא מגיעות בזמן."

מה לוקחים מזה

• בבייג'ינג לא מנהלים את הוויכוח שמנהלים במערב. לפי האן, שם עוסקים בבעיות מבניות ולא באידיאולוגיה.
• חוב הוא בעיה של הקצאה, לא רק של גודל. הוא דוחק השקעה יעילה וביקוש מקומי.
• הביקוש החלש מייצא את עצמו. אם הצריכה הפנימית לא מספיקה לצמיחה, התלות בייצוא גדלה — וזו כבר בעיה של שאר העולם.
• הדמוגרפיה היא האילוץ הכי איטי והכי קשה. שיעור ילודה נמוך משמעו בעיה שלא נפתרת במדיניות של שנה.
• החלטות דמוגרפיות מתגלגלות עשורים קדימה. מדיניות הילד האחד מופיעה אצלה גם בהרכב האוכלוסייה, גם בשוק ההיכרויות וגם בשוק מוצרים חדש.
• הסיכון סביב טייוואן נמצא ברשימה, אבל עם סייג היסטורי. האן מצביעה על עבר שבו סין הייתה היעד ולא היוזמת.
• ו"סין" אינה החלטה אחת. הפתגם על הקיסר הרחוק מתאר מערכת שבה ההוראה מלמעלה לא תמיד מגיעה למטה.

• #אליס האן
• #סין
• #כלכלה
• #חוב
• #דמוגרפיה
• #טרוור נואה