לורנס פישבורן ב-StarTalk: הפיזיקה של ׳מטריקס׳ לא עובדת — וזה בסדר

"הם מאכילים אותנו. אז מה שהם מאכילים אותנו בו — שיאכילו בזה את עצמם. עוקפים את המתווך, פשוטו כמשמעו." — ניל דה-גראס טייסון, על ההנחה המרכזית של ׳מטריקס׳

זה פרק שמתחיל כשיחת מעריצים ונעשה מעניין ברגע שטייסון מפסיק להתלהב ומתחיל לחשב. הוא מארח את לורנס פישבורן — מורפיאוס — ומודה בפתיחה ש׳מטריקס׳ הוא הסרט האהוב עליו ביותר. ואז הוא לוקח את הסרט האהוב עליו ומפרק לו את ההנחה המרכזית.

כמה ואט שווה אדם

הרעיון שבבסיס הסרט הוא שהמכונות מגדלות בני אדם כמקור אנרגיה. טייסון ניגש לזה כמו שהוא ניגש לכל דבר — במספרים.

אדם מקרין, לדבריו, בערך 80 עד 100 ואט, תלוי בגודלו ובשאלה אם הוא מתאמץ באותו רגע.

"נורה של 80 או 100 ואט. זה מה שאנחנו."

עד כאן הכול תקין: אנחנו אכן מקור אנרגיה, והמכונות אכן יכולות לשאוב את המאה ואט האלה. אבל אז מגיעה השאלה שהורסת הכול:

"בסדר, אנחנו מקור אנרגיה למכונות. הן שואבות את המאה ואט שלנו. יופי — ומאיפה אנחנו מקבלים את המאה ואט?"

והתשובה, כמובן, היא שהמכונות מאכילות אותנו.

"אז מה שהם מאכילים אותנו בו — שיאכילו בזה את עצמם. עוקפים את המתווך, פשוטו כמשמעו."

חוקי התרמודינמיקה קובעים שכל המרה מאבדת אנרגיה. אדם באמצע התהליך הוא לא סוללה — הוא הפסד.

טייסון מסכם את זה במשפט אחד, בלי טינה:

"כנראה שהם לא למדו פיזיקה."

ומה כן מחזיק

אבל דווקא הרעיון שנשמע הכי מופרך בסרט הוא זה שטייסון מתייחס אליו ברצינות.

הוא מזכיר שהאדם שמזוהה עם קידום הטענה שאנחנו עשויים לחיות בתוך סימולציה הוא ניק בוסטרום, פילוסוף מאוקספורד, שהתארח בעצמו בתוכנית בעבר. ואת הטיעון הוא מציג בפשטות.

אם יש לנו היכולת ליצור עולם בתוך מחשב, והדמויות באותו עולם חושבות שיש להן בחירה חופשית — איך נדע שאנחנו לא אחת מהן? וכאן מגיע החלק שמכפיל את עצמו: אם לאותן דמויות יש בחירה חופשית, הן ימציאו מחשבים משלהן, ויצרו בתוכם עולם נוסף. וכן הלאה.

"אם עוצמים עיניים וזורקים חץ — לאיזה יקום סביר יותר שתפגעו? באחד היקומים המדומים, או ביקום האמיתי היחיד שהתחיל את כולם?"

הוא מדגיש שהוא מפשט את הטיעון, אבל שזו התמצית שלו.

הסרט שלא ידע שהוא פילוסופי

הרגע האנושי בפרק מגיע כשפישבורן מדבר על העבודה עצמה.

הוא מספר שהמפיקים העבירו אותו לאוסטרליה, ושבסך הכול שהו שם כשלוש שנים לצילום שלושת הסרטים. וכשטייסון שואל מה משך אותו לפרויקט, התשובה שלו לא נוגעת לפילוסופיה בכלל:

"הבנתי את זה. אנשים לא הצליחו."

וההודאה המעניינת באמת מגיעה מיד אחר כך. הסרט עמוס בהפניות למסורות רוחניות ופילוסופיות ממערב וממזרח — שמות הספינות לבדם מספיקים כדי להבין את זה, מנבוכדנצר ועד אוסיריס. אבל פישבורן, שגילם את הדמות שמשמיעה את רוב הרעיונות האלה, אומר שבזמן העבודה זה לא היה בראש שלו:

"כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה שכחתי מכל זה, כי התאמנו כל כך קשה כדי לעשות נכון את הצד הפיזי."

הוא מדגיש שזו לא הייתה עבודה של להגיע, לצלם סצנה ולחזור לקרוואן:

"זו הייתה שנה של עבודה, ורובה הייתה פיזית. היינו צריכים לעבוד קשה מאוד בשביל זה."

מי שמסר לקולנוע את אחד הנאומים הפילוסופיים המוכרים ביותר היה עסוק מכדי לשים לב לפילוסופיה.

ניאו הוא אנגרמה

טייסון, שמעיד על עצמו שהדת מסקרנת אותו כתופעה, מצביע על השכבה שהסרט בנוי עליה — והיא מוצפנת בשמות.

השם ניאו, הוא מציין, הוא אנגרמה של "the one" — הנבחר. ומשם ההקבלה נמשכת אל דמות המושיע.

וכאן פישבורן מוסיף את מה שנוגע לדמות שלו עצמו. בתוך אותה מסגרת, הוא אומר, מורפיאוס אינו המושיע אלא זה שמכריז עליו: הוא יודע מי הבחור, הוא זה שמכין את הקרקע, והוא חיפש אותו לאורך זמן. כלומר תפקידו הוא של מבשר.

אבל השם עצמו מגיע ממקום אחר לגמרי:

"מורפיאוס הוא אדון החלומות. אל החלומות במיתולוגיה היוונית."

ומשם השניים מונים את השאר. פרספונה, שגילמה מוניקה בלוצ'י, יוונית. האורקל — אורקל של ממש, יוונית גם היא. וניוֹבֶּה לקוחה גם היא מהמיתולוגיה היוונית. טייסון מוסיף לזה חוליה משלו: על שם אותה דמות קרוי גם יסוד בטבלה המחזורית, ניוביום, ששמו ניתן לו בשל גוונים קורנים.

השמות אינם קישוט. הם רשימת המקורות של הסרט, כתובה בגלוי.

הוא מסביר גם למה זה מעניין אותו דווקא כמחנך: מיליארדי אנשים מקיימים דת, וכל אחד מהם בטוח שהדת שלו היא הנכונה — בעיקר משום שזו הדת של הוריו — בעוד האנשים שממול בטוחים בדיוק באותה מידה. ולפי ההיסטוריה, אנשים אף יוצאים על כך למלחמה.

הילד שאמר שהוא בן 16

הפרק כולל גם קטע ביוגרפי קטן ששווה לעצמו, והוא נוגע לתפקיד הראשון של פישבורן.

הוא הופיע ב׳אפוקליפסה עכשיו׳ כאחד המלחים בסירה שעולה במעלה הנהר עם מרטין שין. וכשטייסון מזכיר לו שהיה קטין באותה תקופה, פישבורן מספר את הפרטים:

"עשיתי אודישן לסרט. הייתי בן 14, קיבלתי את התפקיד. שאלו אותי בריאיון בן כמה אני, שיקרתי ואמרתי שאני בן 16."

ומיד הוא מוסיף את ההסתייגות שמונעת מהסיפור להישמע כמו הישג:

"הם ידעו שאני משקר, ופשוט שכרו אותי בכל מקרה. זה לא שהשקר שלי שכנע אותם לשכור אותי."

ואת התפקיד עצמו, מסתבר, הוא גילם כבן 17.

מה לוקחים מזה

• הסוללה האנושית אינה עומדת בפיזיקה. לפי טייסון, אם המכונות מספקות לבני אדם את האנרגיה שהן שואבות מהם, האדם באמצע הוא בזבוז ולא רווח.
• אבל טענת הסימולציה שונה. אותה טייסון מציג כטיעון רציני, בגרסה של ניק בוסטרום, ולא כתעלול עלילתי.
• הטיעון מבוסס על ספירה. אם כל עולם מדומה מייצר עולמות נוספים, מספר המדומים גדל — וזה מה שהופך את השאלה למטרידה.
• הצד שהקהל זוכר אינו הצד שנחווה בסט. פישבורן מתאר את הפקת ׳מטריקס׳ כעבודה פיזית מתמשכת, ואת הפילוסופיה כמשהו שנגלה לו רק בצפייה.
• וגם: הזדמנות ראשונה לא תמיד באה נקייה. פישבורן שיקר לגבי גילו, לא שכנע אף אחד, ונשכר בכל זאת.

• #לורנס פישבורן
• #מטריקס
• #פיזיקה
• #סימולציה
• #קולנוע
• #ניל דה-גראס טייסון