ג'יי.די ואנס ב'דיירי אוף א CEO': טראמפ, עסקת איראן ומחיר הכוח
"חשבתי שטראמפ יהיה נשיא כושל. הוא לא היה. חשבתי שהמוסדות של אמריקה מתפקדים מהיסוד. הם לא." — ג'יי.די ואנס, על המהפך בעמדתו
במשך כמעט שעתיים יושב סגן נשיא ארצות הברית מול סטיבן בארטלט ומדבר בגילוי לב מפתיע — על טראמפ, על איראן ועל הגירה, אבל גם על אמו, על אלוהים ועל חייזרים. הראיון הוקלט ב-15 ביוני 2026, יומיים אחרי שהוכרזה הפסקת אש עם איראן, והוא נע בין הצהרות מדיניות חמות לווידויים אישיים. ריכזנו את מה שבאמת נאמר — הכול מיוחס לדובר עצמו.
המהפך: מ”הרואין תרבותי” לסגן הנשיא
ב-2016 כתב ואנס במגזין “אטלנטיק” שטראמפ הוא “הרואין תרבותי” שמציע “מנוס קל מכאב”, ובהודעה פרטית כינה אותו “ציני” ואף “היטלר של אמריקה”. בארטלט מקריא לו את הציטוטים, וואנס אומר שהוא כמעט נבוך מהם היום. ההסבר שלו נשען על הודאה בשתי טעויות — אלה שבפתיח — אך הוא מתעכב דווקא על משפט אחד שכתב אז: שאף מנהיג צבאי אמין לא תמך בתוכניותיו של טראמפ.
“תמיד צריך להיות מסוגל להודות מתי צדקת ומתי טעית.”
לטענתו, דווקא חוסר היישור-קו של טראמפ עם הממסד הביטחוני של 2016 היה יתרון. ואנס מזכיר שלשיטתו אמריקה “לא ניצחה במלחמה כבר 30 שנה”, ולכן היה הגיון בחשדנות כלפי אותה מנהיגות. הוא מדגיש שהשינוי בעמדתו קרה עוד לפני שהכיר את טראמפ אישית, ושמקרוב גילה אדם “חם”, נדיב וחכם הרבה יותר מהדימוי התקשורתי — דמות שהוא מכנה “פרגמטיסט רדיקלי”.
הגירה: הוויכוח שממחיש את הפער
כאן מתפתח אחד החילופים החדים בראיון. ואנס טוען שממשל ביידן “פישל בצורה מסוכנת” במדיניות ההגירה, ומציע תזה משלו: הפילוג החברתי אינו נובע בעיקר מפוליטיקאים שמדמוניזים קבוצות, אלא מקצב שינוי מהיר מדי באוכלוסייה. הוא ממחיש זאת בדימוי של ארוחת ערב — אם כל אחד מהאורחים יביא כמה זרים, אופי הערב משתנה לחלוטין — וטוען שאינטגרציה חייבת להיות איטית.
“אני לא כועס על המהגר הבלתי-חוקי שביקש חיים טובים יותר למשפחתו. אני כועס על המערכת הפוליטית.”
בארטלט חולק עליו בגלוי, ומכניס לשיחה את סיפורו האישי: כבן למשפחה ממוצא אפריקאי שגדל בשכונה לבנה וקראו לעברו כינויי גנאי גזעניים. הוא מזהיר שכאשר מנהיגים מספרים לציבור ש”האנשים החומים” הם הסיבה לקשייו, אדם עלול לכעוס על שכן שלא עשה לו דבר — והדרך משם למלחמות תרבות קצרה. הוא אף מאתגר את ואנס: האם לא היית חוצה גבול בלי אשרה כדי להציל משפחה במצוקה? ואנס משיב שכנראה לא — מתוך תחושת שורשיות עמוקה למקום — אך מבהיר שהוא מבין היטב את מי שכן. הוא מגן על הציפייה שמהגר ידבר את שפת המקום: “לא מתוך גזענות, אלא כדי שאפשר יהיה לדבר עם מי שאתה חולק איתו קהילה”.
איראן: מה לטענת ואנס סגור, ומה עדיין פתוח
זהו אולי החלק החדשותי ביותר, והוא דורש זהירות: הראיון הוקלט ב-15 ביוני 2026, ימים ספורים אחרי הכרזת הפסקת האש. בארטלט, שמעיד על עצמו שהוא צופה בכל ראיון, מביע ספק — ומזכיר שטראמפ הכריז כ-30 פעמים על “עסקה” שלא נסגרה בפועל. תשובת ואנס חד-משמעית:
“אנשים תמיד יכולים לשנות את דעתם — אבל הפעם זה אמיתי.”
לפי תיאורו, סוכם “מסמך עקרונות” (term sheet) הכולל שלושה רכיבים מרכזיים: ראשית, מצרי הורמוז נפתחים מחדש כמעט מיד, המצור הימי מוסר והמוקשים יפונו. שנית, איראן מוסרת את מאגר האורניום המועשר שלה ומסכימה למשטר פיקוח ארוך-טווח; לדבריו ארה”ב, איראן וסוכנות האנרגיה האטומית (סבא”א) אמורות לפעול יחד לפינוי החומר ולהשמדתו. שלישית, בתמורה — הסרת “ערמת סנקציות באורך 60 עמודים” ושילוב מחדש של איראן בכלכלה העולמית.
ואנס מבהיר שהמטרה המרכזית של המבצע הצבאי הייתה החלשת הצבא האיראני הקונבנציונלי, ולא בהכרח הפלת המשטר — גם אם טראמפ דיבר על האפשרות שהעם האיראני יתקומם. הוא מתאר גם את כלכלת הלחץ: איראן איימה לחסום את מצרי הורמוז, מחיר הנפט זינק (חבית ברנט הגיעה לכ-126 דולר) ואז צנח (לכ-82 דולר) כשזרם הנפט ממדינות המפרץ גדל — ולכן, לטענתו, מנוף הלחץ האיראני “נחלש עם הזמן”. הוא אף מפרט שהמערכת האיראנית נשענת על שלושה מוקדי כוח — הפוליטי, הדתי-קלריקלי וגם משמרות המהפכה — וש”לפני חודשיים לא ידענו עם מי אנחנו מנהלים משא ומתן”, ואילו עכשיו הוא משוכנע שכן. עם זאת, פרטי האימות עדיין לא גובשו: “מסמך עקרונות, לא חוזה חתום”. כל אלה, חשוב לחזור ולומר, הם גרסתו שלו לתהליך מתפתח.
ישראל ומדיניות החוץ: “אני לא בוטח באף אחד”
ואנס מתאר את הקשר עם ישראל כיחסים בין “מדינות שונות עם אינטרסים שונים” שאינם תמיד חופפים, ומגדיר את ארצות הברית כ”שותפה הבכירה” ואת ישראל כ”זוטרה”. הוא מספר על כעס שטראמפ הביע כלפי בנימין נתניהו ממש לפני החתימה — לפי הדיווח שהוקרא לו, טראמפ אמר שלנתניהו “אין שיקול דעת” ושהוא “ממש מעוצבן” על תקיפה שבוצעה. ביחס לאמון, ואנס לא מתחמק:
“אני לא בוטח באף אחד.”
זו אמירה שהוא מחיל גם על בריטניה, לצד הבעת חיבה גדולה כלפיה. על השאלה מה נתניהו רוצה הוא אומר שאינו יודע, ומוסיף שייתכן שיש בחברה הישראלית מי שהיו רוצים לראות את איראן הופכת ל”לוב פרסית” — מדינה כושלת — אך לדבריו תרחיש כזה אינו טוב לאינטרס האמריקאי.
בינה מלאכותית ואי-שוויון: התרחיש שבאמת מדאיג אותו
בניגוד לטון האפוקליפטי של חלק ממנכ”לי ה-AI, ואנס אומר שהוא דווקא פחות חושש מאבטלה המונית. הוא נשען על אנלוגיה היסטורית — המהפכה התעשייתית הובילה בסופו של דבר ליותר מקומות עבודה, לא פחות — וטוען שאובדן משרות נובע לרוב מהעברת ייצור לחו”ל או מהגירה, יותר מאשר מאוטומציה.
מה שכן מטריד אותו הם שני דברים. הראשון הוא אי-שוויון: כפי שהמהפכה התעשייתית העשירה מאוד את העשירים והציתה באירופה גם פשיזם וגם קומוניזם, כך הוא חושש מהתרכזות עושר אצל ענקיות ה-AI (הוא מזכיר את “הטריליונר הראשון” ונתונים על אי-שוויון בשיא של כמעט ארבעה עשורים). השני הוא מעקב: הוא מכנה את הבינה המלאכותית “טכנולוגיה קומוניסטית” שמאפשרת לממשלות ולתאגידים לנטר אנשים, וחושש ממשהו כמו “ציון אזרחי” אלגוריתמי.
“אתה חייב לתת לכולם נתח בחברה. פשוט לקחת מאחד ולתת לאחר — זה אף פעם לא יצר חברה יציבה.”
הפתרון שהוא מציע נשען על רעיון ה”פרה-דיסטריביושן”: במקום רק לחלק מחדש מסים, לתת לעובדים “מקום ליד השולחן” דרך התארגנות וכוח מיקוח — רעיון שהוא קושר למסורת נוצרית (האפיפיור לאו ה-13). הוא מציין שטראמפ, לדבריו, מחבב את הרעיון שארה”ב תחזיק נתח בחברות ה-AI הגדולות כמו OpenAI ו-Anthropic, ומזכיר גם את הצעתו של ברני סנדרס לבעלות ציבורית של 50%.
האדם שמאחורי הפוליטיקה
חלק ניכר מהשיחה אישי, וכאן ואנס הכי גלוי. הוא מתאר ילדות באפלצ’יה, אם שנאבקה בהתמכרות לסמים ונקייה כבר 11 שנה, וסבתא (“מאמו”) שהייתה העוגן שהציל אותו. הוא מדבר בכנות על המחיר המשפחתי של התפקיד — חיים תחת השירות החשאי, ובן תשע שהתקשה עם תשומת הלב ואמר לו שהוא רק רוצה “שכולם יחזרו להתייחס אלינו כמו פעם”. בספרו הוא כותב משפט שקשה לשמוע:
“לפעמים אני מרגיש שהרסתי את חייו בלי לשאול אותו.”
הוא מספר גם על מסע חזרה לאמונה הנוצרית — אחרי שנים שבהן היה, בלשונו, “אתאיסט כועס” שראה בהישגים ובתארים תחליף למשמעות — מסע שהוא מתאר בספרו החדש “Communion”. את הראיון חותמת שאלת האורח הקבועה של התוכנית: האם חייזרים אמיתיים? ואנס משיב שאינו יודע, אך מאמין שיש בעולם תופעות שקשה להסביר, ומוסיף בחיוך שהאמונה הנוצרית שלו “נשמעת מטורפת לא פחות”.
מה לוקחים מזה
- זה פורטרט יותר מסקופ: ואנס קושר שוב ושוב את הביוגרפיה האישית שלו — עוני, התמכרות, סבתא — לעמדותיו על מוסדות, אמון וקהילה.
- חילופי הדברים על הגירה הם דגם לוויכוח חריף שנשאר ענייני; שני הצדדים חולקים מבלי להשתלח.
- כל מה שנאמר על עסקת איראן הוא גרסתו של ואנס, על תהליך שמתפתח בזמן אמת — כדאי להצליב אותו מול ההתפתחויות בפועל.
- חוט מקשר חוזר לאורך השיחה: “מקום ליד השולחן” — בהגירה, בכלכלת ה-AI וביחסי החוץ.